בתקופה האחרונה כשקולות המלחמה הולכים ונחלשים, שוב אנחנו עוברים טלטלה רגשית עזה כשידיעות מתוך התחקירים הצהליים ועדות החקירה על אסון ה-7 באוקטובר צפים ועולים על פני השטח, וחלק מהבכירים שנשאו בתפקיד בזמן האסון מודיעים על התפטרותם.
אני לא אשם במה שקרה לפני שנולדתי?
כצופים מבחוץ שלא נשאו בתפקיד רשמי שקשור לאסון לפעמים צפים בנו רגשות שליליים ואנו אף מרגישים כעס כלפי אותם אלו שהיו אחראים באופן ישיר למחדל ובכך לנתק את עצמנו מכל שייכות לאירוע.
בפרשת בא שנקרא בשבת הקרובה מופיעה השאלה הידועה שהועתקה לתוך ההגדה של פסח "מה העבודה הזאת לכם?". חז"ל ייחסו את השאלה הזאת לבן ה'רשע' מבין ארבעת הבנים. כשהביקורת שלהם כלפיו הייתה בדיוק על הניתוק הזה בדבריו "לכם? לכם ולא לו – כיון שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר".
אלא שהשאלה של הבן הזה לכאורה מוצדקת, הרי הוא לא היה שם, אז מדוע זה לא לגיטימי לשאול "מה העבודה הזאת לכם?" הרי אני לא אשם במה שקרה לפני שנולדתי? התפישה שעומדת מאחורי האמירה של חז"ל רואה בכל אסון גדול שקרה בעם ישראל משהו שדורש מאיתנו לא רק חשבון נפש אישי אלא גם חשבון נפש לאומי וציבורי ונשיאה באחריות של כל אחד במקום שבו הוא מוצא את החיבור למה שקרה.
הרבה יותר קשה לחשוב איפה החלק שלנו בכל הסיפור הזה
במבט לאחור אנחנו יודעים שהתפישות המוטעות שהובילו להחלטות השגויות לא היו רק נחלתם של בעלי התפקיד, אלא גם של רבים מאד מתוכנו שנתנו רוח גבית לאותם בעלי תפקידים להמשיך באותו הקו מבלי לבדוק לעומק את הנכונות שלו.
גם אלו שהתנגדו לתפישות השגויות הללו צריכים לחשוב היטב האם הם ניגשו באופן הנכון לקונפליקט וניסו להתקרב למחנה השני על מנת שבאמת ינסה להקשיב להם? או שהעדיפו להתנגד בצורה בוטה וניצית שרק הוסיפה אש למדורה וגרמה למחנה השני להתבצר עוד יותר בעמדותיו בלי לנסות אפילו להקשיב לאמת שבדברי הצד השני. ואפילו אם אכן היו כאלו שעשו באמת הכל וניסו להתקרב ולהזהיר ולהתריע, האם זה מוריד מהם את האחריות הכללית לדאוג שבפעם הבאה זה לא יקרה?
ואפילו אם אכן היו כאלו שעשו באמת הכל וניסו להתקרב ולהזהיר ולהתריע, האם זה מוריד מהם את האחריות הכללית לדאוג שבפעם הבאה זה לא יקרה?
הרבה יותר קל לנו לומר "מה העבודה הזאת לכם", ולנתק את עצמנו מהאחריות. הרבה יותר קשה להפנות את האחריות גם פנימה ולחשוב איפה החלק שלנו בכל הסיפור הזה. אך חשוב שנזכור שהאסון ב7 באוקטובר היה אסון שנגע בכל אחד ואחד מאיתנו במקום שלו. אם זה בדרך הקשה ביותר של שכול ואובדן יקירים, בשירות ארוך ומתיש, או בעצם החרדה הקיומית שאחזה אותנו בחודשים הראשונים של המלחמה.
ואם האסון הוא אסון לאומי, אסור להסתפק רק במבט מהצד על האחראים הישירים לאסון אלא עלינו לשאת על עצמנו גם חלק מנטל האחריות. עם זאת, חשוב להדגיש שאין בשותפות הזו שום הורדה מהאחריות הישירה לאסון אלא רק ערבות הדדית שתדרוש מכולנו התבוננות פנימית שתסייע לנו להניע תהליך של תיקון כללי שלא נוגע דווקא לאסון הספציפי הזה אלא בכלל לדבק שמחזיק אותנו יחד.
השוויון בנטל הכי חשוב לקיומנו
זהו אולי השוויון בנטל הכי קריטי לקיומנו, היכולת שלנו כחברה לשאת יחד במה שקרה מבלי להפנות אצבע מאשימה דווקא לכיוון כזה או אחר. כולנו יכולים לטעות, אבל כיהודים את הטעויות שלנו אנחנו נושאים יחד. "כל ישראל ערבין זה לזה" לא רק בהתמודדות עם האסון אלא גם בחלק הקשה והמורכב ובעבודה שבאה לאחר מכן – הנשיאה באחריות. רק אם ננהג כך נוכל באמת להוביל את החברה שלנו לצמיחה שינוי ותיקון אמיתיים שימנעו בעז"ה את האסון הבא.
הכותב הוא רב קהילת הר המוריה וחבר הנהלת רבני צהר.
דברים נכונים אני רק מקווה שיגעו לאנשים הנכונים