לזכור יחד: איך החברה הישראלית מחזקת את עצמה מתוך הכאב

השכול בישראל הפך לחלק בלתי נפרד מהמציאות המתמשכת של השנים האחרונות – ומשנה את הדרך שבה החברה מתמודדת עם אובדן. משה סוויל סבור כי האחריות אינה מסתכמת ביום הזיכרון, אלא דורשת נוכחות, רגישות ובחירה לא להתרגל לכאב

יום הזיכרון | צילום: Yonatan Sindel/Flash90

כבר כמעט שלוש שנים שמדינת ישראל חיה בתוך מציאות של מלחמה מתמשכת. לא תמיד באותו היקף, לא תמיד באותו מקום, אבל תמיד שם. ברקע של היומיום, בתוך השגרה, בין אזעקה לכותרת, בין הודעה שמגיעה לנייד לבין שקט רגעי שלא באמת מחזיק. בתוך המציאות הזו, מעגל השכול אינו רגעי ואינו תחום בזמן – הוא מתרחב, מעמיק, ונעשה חלק מהמרקם היומיומי של החיים כאן.

יום הזיכרון הוא רגע יוצא דופן בלוח השנה הישראלי. הצפירה עוצרת הכול, הרחובות קופאים, והמבט מופנה פנימה. זהו רגע שבו חברה שלמה מתכנסת סביב כאב משותף, סביב זיכרון, סביב הבנה שיש דברים שמעל כל מחלוקת. אבל עבור המשפחות השכולות, היום הזה אינו תחילתו של הזיכרון והוא גם לא סופו. הוא רק נקודה בתוך רצף ארוך, לעיתים בלתי נתפס, של התמודדות.

עומס רגשי לא רק למשפחות

דווקא בתוך תקופה של מלחמה מתמשכת, האופן שבו מתמודדים עם שכול משתנה. אין מרחק שמאפשר לעכל, אין זמן שמאפשר לנשום בין אובדן אחד לאחר. הכאב האישי אינו עומד בפני עצמו, אלא מתקיים לצד מציאות שממשיכה לייצר עוד ועוד אובדנים. כל סיפור שמתפרסם, כל שם נוסף, אינו נשאר רחוק. הוא נוגע, מהדהד, פותח מחדש.

המציאות הזו יוצרת עומס רגשי שלא היה מוכר באותה עוצמה בעבר. לא רק למשפחות עצמן, אלא גם לחברה כולה. תחושת חוסר הוודאות, ההבנה שהכול יכול להשתנות ברגע, והקושי למצוא נקודת אחיזה יציבה – כל אלה משפיעים על הדרך שבה אנו חווים אובדן, זיכרון והתמודדות.

יום הזיכרון | צילום: Ayal Margolin/Flash90

בתוך המציאות הזו, גם המרחב הציבורי משתנה. השיח סביב אובדן הופך תכוף יותר, אך לא תמיד עמוק יותר. יש רגעים של הזדהות רחבה, אבל גם שחיקה, עייפות רגשית, ולעיתים תחושה שקשה להכיל עוד. דווקא כאן נדרשת מאיתנו בחירה מודעת – לא להתרגל, לא להקהות, ולא לאבד את היכולת לראות כל סיפור כעולם שלם.

ויש כאן גם אתגר נוסף, פחות מדובר: הפער בין הקצב שבו המציאות ממשיכה קדימה לבין הקצב שבו מתרחשת ההתמודדות עם האובדן. בעוד החיים סביב חוזרים לשגרה יחסית, עבור מי שחווה שכול הזמן נע אחרת. הוא נמתח, חוזר לאחור, ולעיתים נעצר. הפער הזה יוצר בדידות עמוקה, תחושה שהעולם מתקדם בעוד שהכאב נשאר בדיוק באותו המקום.

האחריות שלנו כחברה

ובכל זאת, בתוך כל זה, יש משמעות גדולה לאופן שבו אנחנו בוחרים לזכור. לא רק ביום אחד מרוכז, אלא לאורך זמן. לא רק דרך טקסים וסמלים, אלא דרך נוכחות, הקשבה, והכרה בכך שהשכול אינו חולף. האחריות שלנו כחברה אינה מסתכמת בעמידה בצפירה, אלא ביכולת להמשיך לראות גם כשהחיים חוזרים למסלולם.

כי בסופו של דבר, לא מדובר רק ביום אחד של זיכרון, אלא בשאלה איזה מקום אנחנו נותנים לזיכרון הזה בתוך החיים עצמם. כי במציאות שבה האובדן נמשך, גם האחריות שלנו כחברה לא יכולה להיות חד־פעמית.

 

משה סוויל מנכל עמותת משפחה אחת

שתפו כתבה זו:

0 0 הצביעו
דירוג הכתבה
guest
0 תגובות
משוב מוטבע
הצג את כל התגובות
המשך לכתבה המלאה >>
טוען עוד כתבות