מהטיקטוק לכיתה: כך האלימות הופכת למציאות יומיומית – ומה עושים עכשיו

רצח ימנו זלקה ז"ל מציף שאלות כואבות על אלימות, אחריות וחינוך בני הנוער; נתי ויימן חושבת שאסור להישאר אדישים, ושעל ההורים, המחנכים והחברה כולה ללמד מעורבות, אומץ מוסרי ועמידה לצד החיים

זירת רצח, ארכיון | צילום: Avshalom Sassoni/Flash90

בימים האחרונים נשמעים קולות חשובים על חסרונה של אכיפה ועל השפעות המלחמה, על מצב בני הנוער. בימנו מילים כמו שנאה ורצח כבר אינן חריגות. הן נוכחות, נשמעות ומעצבות את המרחב הציבורי. רצח ימנו זלקה ז"ל הוא לא רק טרגדיה אישית ומשפחתית, אלא רגע שמחייב מבט רחב יותר על החברה כולה. זו אינה "בעיה של נוער", זו בעיה של חברה. זו מציאות אלימה שמחלחלת לתוך בתי הספר, לתוך השיחות בין חברים, לתוך המסכים שבכף היד של כל ילד וילדה.

אנחנו הסביבה שבה בני הנוער גדלים. אנחנו אחראים על המסרים, על גבולות השיח ועל פיתוח חשיבה ביקורתית ואומץ מוסרי. לכן אני מבקשת להרחיב את המבט מעבר למבצעי הרצח עצמם, אל המעגל הרחב שסביבם: מי שהיה שם, מי שראה, מי שעמד מהצד, ומי שנחשף לסרטונים המצמררים בטיקטוק, גם אם לא היה בזירה עצמה.

ימנו זלקה ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

השבוע פנתה מורה שזיהתה את תלמידיה בסרטון התקיפה ונותרה עם האמירה שהם "בלתי מעורבים". זהו צמד מילים מסוכן. אין בלתי מעורבים. מי שהיה שם – מעורב. גם אם קפא מפחד, גם אם לא ידע מה לעשות, גם אם בחר לא להתערב, משהו נחרט בו על ערך חיי אדם. האחריות שלנו כחברה היא להבין, לעבד וללמד.

מאיפה החינוך מתחיל?

חינוך הילדים נעשה בכל מקום: בבית, בכיתה, בקהילה וברשתות. מעבר לכאב, יש כאן מחויבות להעז לפתוח את הנושא, בכיתה ובסלון, ולא לשתוק.
הילדים שלכם כבר ראו הכל. הם נחשפים לזה בטיקטוק, בקבוצות הווטסאפ, בשיחות בהפסקה. השתיקה שלנו היא ויתור על עיצוב המציאות ומסר חזק עבורם. ברגעים כאלו צריך לעצור ולשאול את עצמנו: האם קיימנו איתם שיחה, או שציפינו שהמחנכת תתמודד לבד מול כיתה שלמה?

שבו איתם. שאלו מה הם מרגישים. אל תניחו שאתם יודעים. צריך ללמד שאירוע נורא לא עובר בשתיקה. שיש יכולת להשפיע, לא כדי להאשים, אלא כדי לבנות מסוגלות. שאלו את הילד שהיה שם, גם אם רק בדמיון: מה הפחיד אותך? אילו אפשרויות היו לך? מה היית רוצה שיקרה בפעם הבאה?

"עלינו לחזק את הידיעה שלאדם יש כוח להשפיע גם ברגעים קשים"

הפחד אמיתי, והוא לא דבר שצריך לבטל. לצד ההכרה בו, עלינו לחזק את הידיעה שלאדם יש כוח להשפיע גם ברגעים קשים. תנו להם כלים לפעולה: להתרחק ולהתקשר להורים, להזעיק משטרה, לקרוא לעזרה, לפנות למבוגר. להיות נוכח בדרך ששומרת עליך, אך גם חותרת לנקיטת עמדה.

האמירה "הם בלתי מעורבים" היא אמירה של אוזלת יד. היא מאפשרת לנו להרחיק את עצמנו מהאירוע, במקום לקחת אחריות על מה שניתן לשנות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה.

בית ספר, ארכיון | צילום: Ayal Margolin/Flash90

להתערב ולדאוג מתוך מחויבות לחיים

לזכרם של דסטאו וימנו, האחריות שלנו היא לבחור אחרת: להסתכל סביב, להתערב ולדאוג מתוך מחויבות לחיים. להבין שהכוח אינו רק בידי המערכות, הוא בידיים שלנו, כהורים, כמחנכים וכחברה.

אם נבחר להשתמש בו, נוכל להציל לא רק את הילד הבא, אלא גם את דמותה של החברה שבה הוא גדל.

נתי ויימן, מנכ"לית מרכז ההדרכה "המעורר"

שתפו כתבה זו:

5 1 הצבעה
דירוג הכתבה
guest
0 תגובות
משוב מוטבע
הצג את כל התגובות
המשך לכתבה המלאה >>
טוען עוד כתבות