צ'ארלי קירק, פעיל פוליטי, סופר ואיש תקשורת אמריקני נרצח בשבוע שעבר על ידי מתנקש במהלך כנס פתוח שנערך באוניברסיטת יוטה ואלי בעיר אורם. האירוע היה חלק ממסע דיבייט מתוכנן תחת הכותרת "הקאמבק האמריקאי", שנועד להתקיים ב-14 ערים ברחבי ארצות הברית. קירק שהה באוהל מאולתר במתחם הקמפוס וענה לשאלות מהקהל עד שנפגע בצווארו מירי צלף.
כשתווית החליפה את האדם
הרצח של קירק הוביל אותי ללא מעט מחשבות על המצב בישראל, ועל רמת השיח שהולכת ומדרדרת. "ימני", "שמאלני", "פרוגרסיבי", "בוגד", "הומופוב", "פאשיסט" – הביטויים הללו הפכו להיות חלק מהשפה היומיומית שלנו. תוויות שמתייגות אותך תחת הגדרה אחת ברורה, וזהו – זה מה שאתה בעייני רבים. זה בכלל לא משנה אם אתה ממש לא כזה ולא רלוונטי מה אתה בכלל. מורכבות האדם ונפשו הפכו לתווית.
הרצח של צ'ארלי משפיע על העולם וזה לא קשור לדעות שלו, כי נכונות או לא נכונות ככל שיהיו – בסוף, הן היו דעות. ואני אנסה להסביר: לא נרצח ראש ממשלה, או נשיא, או ראש מפלגה. נרצח בן אדם שדיבר על מה שהוא מאמין בו. בן אדם שרץ ברחבי קמפוסים ואוניברסיטאות בארצות הברית, עם אוהל, מיקרופון ובקשה אחת: תשכנעו אותי אחרת.
זה נראה שבשנים האחרונות הקלות שבלהדביק תווית על בן אדם נהייתה דבר שגרתי. מקשיבים חלקית, וכבר יודעים. מפרשנים ושופטים, יודעים ומבינים. זה לא בן אדם בדיוק כמוני, לא – הוא תווית. הוא מסמל משהו שאני לא מאמין בו, כל כך לא מאמין בו שאני שונא אותו. לשנוא זאת מילה גדולה, וכששונאים יש מי שמסוגלים גם לצעדים קיצוניים. עד כדי רצח.
דה-הומניזציה
הפסיכולוגיה כבר הבינה את זה מזמן: קוראים לזה דה-הומניזציה. אנחנו מפסיקים לראות את האחר כבן אדם, ומתחילים לחשוב עליו כעל פחות מזה. לא בן אדם – אלא איום. מחקרים הראו שאפילו המוח שלנו מפסיק לזהות רגשות מורכבים אצל מי שנמצא "מחוץ לקבוצה" שלנו. ברגע שהוא הופך לסמל, למטרה. כללים של חמלה, מוסר או אנושיות חליו עליו במידה פחותה, אם בכלל.
אז לא במקרה קשה להרוג מישהו שאתה מזהה בו אדם, צריך קודם למחוק לו את האנושיות. להפוך אותו ל"משהו". וזה קורה בלי נשק – זה קורה במילים: בפוסטים. בתגובות. בטון. בדקה של שיחה שבה כבר החלטנו שהצד השני הוא לא מי שהוא – הוא תווית.
אז מה אפשר לעשות?
תשאלו את עצמכם, מתי הייתה הפעם האחרונה שישבתם לשיחה עם אדם אחר מכם? שחושב אחרת, בעל תפיסת עולם אחרת? שיחה מכבדת, מקבלת ומכילה שאין בה מנצחים או צודקים – פשוט דעות והרחבת אופקים.
הלקח הכי טוב שכולנו יכולים ללמוד מהרצח הזה הוא החשיבות שבקבלת האחר. אם אנחנו באמת מאמינים בחופש הביטוי, אז חובתנו להגן עליו דווקא כשקשה לנו לשמוע. כי אם נמשיך למחוק זהויות ולצמצם אנשים לתוויות, לא נישאר עם שיח – אלא עם שקט. ושקט, לפעמים, יכול להיות מפחיד.
צודק לגמרי, צריך ללמוד איך לתקן את החברה ולקבל את כולם
זה הרבה יותר מזה. התעמולה השמאלנית בערוצי התקשורת מתייגות כל אדם ששונה מהם כ"בוגד-הומופוב-פאשיסט-גזען-וכו". ובארץ המצב לא יותר טוב (לימין ולשמאל)
הצלחת להעביר ברגישות ובחכמה אמת חשובה שלא מספיק שומעים היום. תודה על הטור הזה ועל הקול המיוחד שאתה משמיע בתוך עולם כל כך מקוטב
ואוו! פשוט הסכמתי עם כל מילה שכתבת. התוויות האלה קורעות אותנו מבפנים ועל מה ולמה? אפשר ללמוד כל כך הרבה מאנשים שונים מאיתנו. עולם הומוגני זה עולם מקולקל. תודה על הטור החשוב הזה!