"הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב. עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן וּמְשַׂמֵחַ: החיים! ירושלים הייתה לגן ענק, ותשאף חיים"
כך מתאר תיאודור הרצל את ההגעה לירושלים של פרידריך וקינגסקורט גיבורי רומנו הידוע 'אלטנוילנד', שיצא לאור בגרמניה של 1902. ארבע שנים לפני כתיבת הרומן הרצל אכן ביקר במציאות בירושלים בכדי לפגוש את קיסר גרמניה וילהלם השני. הוא לא פגש בירושלים אסתטיקה שואפת חיים.
כך הוא מתאר ביומנו את העיר
"כשאהרהר בך בעתיד, ירושלים, לא יהיה זה בהנאה. המשקעים האפלים של אלפיים שנים ספוגות חוסר-אנושיות, חוסר-סובלנות וזוהמה רובצות בסמטאות המצחינות… אם אי-פעם נקבל את ירושלים ואם עוד אוכל לפעול דבר מה בבוא הזמן, אז קודם לכול אנקה אותה מזוהמתה". אפילו הרצל, החוזה הגדול, לא היה בטוח שאכן נקבל את ירושלים והנה מאה עשרים ושלוש שנים אחרי, רצינו – והאגדה הפכה למציאות.
טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, הודה בראיון לעיתון מעריב בשנות התשעים שלא השקיע במזרח העיר ירושלים, זאת מתוך תפיסה שלא בטוח שתישאר בידינו. הזנחה מכוונת זו הובילה לכך שמזרחה של עיר הנצח הפך מוזנח, מלא פשע ועם כמות אדירה של בנייה בלתי חוקית.
התחילו את השינוי
למרות שאולמרט, ברקת וראש העיר הנוכחי משה ליאון, עשו מהלכים לא מבוטלים לתיקון המצב כמו תוכניות חומש והקצאת משאבים, כל אלו רק "רודפים" אחר המציאות העגומה וההזנחה רבת השנים בהצלחה חלקית בלבד.
אף על פי שמדובר כיום רבות על הצורך בהגדלת הפיקוח והאכיפה, החוסר בכח אדם, המאזן הדמוגרפי המסוכן ועוד שלל בעיות אמיתיות, כל הבעיות האלו הן רק תוצר של היעדר תכנון חזוני "הרצליאני" לעיר.
ירושלים 2000
הפעם האחרונה שבה הוצגה בפני הציבור הישראלי תוכנית מקיפה של ירושלים במבט רחב קדימה בתחום התכנון והבנייה היה לפני 20 שנה. התוכנית "ירושלים 2000" נבנתה לראשונה בתקופת טדי קולק בשנת 1986, והוצגה לראשונה לציבור רק בשנת 2004! התוכנית התיימרה לתכנן את העיר בהביטי תכנון ובנייה יחד עם עוד נושאים לשנת 2020. היא מעולם לא הופקדה מסיבות פוליטיות ואינה מהווה אפילו מסמך מחייב, היא הייתה חסרה במהות. הסיבה הפשוטה לכך היא שלא דובר בה על חזון כולל לירושלים, אלא רק על תכנון ובנייה עם נגיעה קלה בעוד תחומים.
אם טדי סימן את ה"היעלמות" של המדינה במזרח העיר, אזי עמותת אלע"ד מסמנת את חזרתה. סילוואן הייתה בראשית שנות ה90 שכונה קשה ולאומנית בה יהודים לא יכלו להסתובב ללא אבטחה. באותם שנים התחיל להסתובב שם בחור משוגע לדבר בשם דוד בארי. הבחור הזה לעצמו, שיהודים יחזרו לחיות בעיר דוד – בסילוואן. במשך שנים, במפעל חיים מרשים ביותר, הוא חזר יחד עם שותפים אל העיר.
לא רק הוא חזר, אלא הוא החזיר את כל המערכות יחד איתו. אין כמעט אדם היום שאינו מכיר את עיר דוד ואת נקבת השילוח, אין חוקר היסטורי שאינו מכיר ולו במעט את הממצאים התנכיים שנמצאו בעיר ההיסטורית. לא לחינם ישיבת הממשלה ביום ירושלים האחרון התרחשה דווקא בעיר דוד – היא הפכה לסמל.
הדגם המיניאטורי של עיר דוד צריך לשמש לנו השראה וקריאת כיוון – אם הכישלון שלנו נבע מהיעדרות המערכות והמדינה בשטח, אזי הפיתרון הוא החזרה שלהם. אם הלכלוך וההזנחה שהרצל חווה בביקורו נבעו מכך שיהודים לא רצו מספיק בעיר ולא היו בה, אזי רק כאשר אלה יחזרו לרצות בעיר המאוחדת והרגליים שלהם יחזרו להלך בה, יגיע הפתרון.
החזון
המלחמה האחרונה היא כולה על ירושלים. בכל בית ברצועה, מרפיח בדרום ועד בית לאהיא בצפון, ישנה תמונה של הר הבית בבחינת "אם אשכחך". היעדר החזון שלנו עצמנו בעיר הנצח משקף ומקרין לנו ולאויבינו את המצב הלאומי הכללי שלנו – היעדר חזון וידיעה בהירה של מי שאנחנו ומכאן גם חוסר תכנון אסטרטגי למדינת ישראל בכל התחומים לכיוון שנת המאה שלה.
מתוך הבנה זו, אורי צבי גרינברג נשא בכנסת את המילים הבאות: "זכרו, שירושלים היא בעיית הבעיות ובה כל הפתרונות. בלעדיה – אין גאולה, והבניין אינו בניין, ואין חס ושלום מוצא לחירות ישראל ממש". אם נהיה אין זו אגדה.
יהודה נעם הוא רכז ירושלים בתנועת רגבים
