הבן שלי בעזה, הבעל במילואים: כניסת חרדים מתחת לאלונקה – לא קלה אבל הכרחית

אני כותבת את הטור הזה בעודי הבן שלי, לוחם בהנדסה קרבית אורז ציוד לקראת יציאתו למשימת תמרון ארוכה ברצועת עזה. במקביל, בעלי, שלפני שנה התגייס בגיל 46 – עומד לצאת לסבב מילואים שלישי שיימשך כשלושה חודשים. כן, כולל פסח, ל"ג בעומר יום העצמאות ואפילו שבועות.

אני – שנשארת בבית עם הילדים, ביניהם תינוקת קטנה, עם עסק ועמותה שאני מנהלת בהתנדבות – כותבת את המילים האלה בלב כבד כי הכניסה מתחת לאלונקה לא פשוטה בכלל. זו התמודדות יומיומית מורכבת בכל המישורים הזוגיות, חינוך הילדים, הפרנסה והבית כולו. אבל מצד שני, אני יודעת שאין אופציה אחרת. אם כולנו נגיד שאנחנו לא יכולים או לא מסוגלים — באמת לא יהיה מי שישמור ויגן עלינו.

לא גדלנו על על גיבורים לאומיים כמו סעדיה דרעי ז"ל

כמי שגדלה בחברה החרדית, אני מודעת לעובדה שלא גדלנו על ערכים של מחויבות לגיוס לצבא, או על גיבורים לאומיים שמייצגים את הערכים הללו כמו רועי קליין, עמנואל מורנו, סעדיה דרעי ז"ל ואחרים.

המסורת והמורשת הן חיזוק לומדי התורה במיוחד. המסורת והמורשת הן לא בהכרח סיפורים על הקרבה למען המדינה ואפילו מורשת קרב שהייתה כאן לפני עשרות שנים בלבד. פערי הידע, הערכים והמסורת עמוקים וקשה לצפות מחברה שלמה לעשות שינוי כזה בן לילה.

אנחנו בנקודה שבה חייבים למצוא את האיזונים והפתרונות

עם זאת, מאז השבעה באוקטובר, המציאות הביטחונית של ישראל השתנתה, ואיתה גם התפיסות הביטחוניות. אם פעם דובר על צבא קטן וחכם, היום ברור שהמציאות מחייבת גיוס רחב ומשמעותי. אנחנו נמצאים בנקודה שבה חייבים למצוא את האיזונים והפתרונות, את ההתגייסות של מי שיכול ומסוגל. וברוך השם, יש חטיבות חרדיות שמאפשרות שמירה על אורח חיים הלכתי מלא, ויש מעטים מהמגזר החרדי שמצטרפים ומשתלבים ואף מוסיפים בקידוש השם ויראת שמים.

דווקא מהמקום הזה אני כותבת. מתוך רצון לאחד ולא לפלג. אני מבינה את המורכבות שיש לציבור החרדי עם הצבא ועם המדינה, את החששות והמתחים. אבל אני גם רואה במו עיניי את אלו שכן בוחרים לשלב תורה עם דרך ארץ, לשלב בין ערכי התורה לבין חיי המעשה.

יש צעירים חרדים שמשרתים בצבא מתוך תחושת שליחות אמיתית, יש נשים חרדיות שמצליחות לשלב בין עמל יומיומי לבין חיי תורה, ויש מעט משפחות חרדיות שמתמודדות עם המחיר הכבד של השירות הצבאי.

זו הארץ שלנו והמדינה שנותנת לנו הרבה

אני מאמינה שחלקים מהאוכלוסייה שמשתלבים בהשכלה, תעסוקה ושאר 'הבלי' העולם הזה יכולים וצריכים להיכנס תחת האלונקה. זה מאתגר, אבל אפשרי, לחיות את המורכבות הזו ולמצוא בה משמעות. להבין שהמדינה זקוקה לנו – לכולנו. אפשר לדבר בכנות על הפערים ולהכיר בקשיים, אבל גם לשאוף למצוא את הדרך לגשר עליהם להיות חלק.

ועוד משהו, תכירו מקרוב את ההתמודדות עם הכאב והשכול. כי שלא באשמתכם, כמו שהגדירו 'תינוקות שנשבו' למי שלא מכיר חיי תורה, גם אתם לא מכירים מקרוב את הכאב ההתמודדות והקושי של משפחות השכול – האלמנות, היתומים ההורים השכולים – לצד משפחות החיילים שלא ישנות בלילה ומשפחות המילואים שקורסות תחת העומס.

כדאי שנמצא את הדרך לרקוד יחד, מתוך תחושת אחריות משותפת. כי בסופו של יום, זו הארץ שלנו והמדינה שנותנת לנו הרבה. זה הבית שלנו וכולנו שותפים לאחריות לשמור עליו.

חוי ארנפלד גדלה בבני ברק למשפחה חרדית בת 14 נפשות. נשואה + 4, אימא לחייל לוחם, אשת מילואימניק, פעילה חברתית, מרצה ומנהלת מיזמי הנצחה בהתנדבות בארגון 'נאוה'. לאחרונה השיקה חוי הרצאה חדשה בשם 'לשאת את האלונקה'.