בשנתיים וחצי שחלפו מאז ה-7 באוקטובר 2023, מדינת ישראל מצאה את עצמה במלחמה רב-זירתית מתמשכת. אלא שבמלחמה הזו אנחנו לא נלחמים רק על הביטחון הפיזי ושלמות הגבולות, אלא גם על אבני היסוד שלנו – ובראשן המילה "ציונות". פעם, המילה הזו החזיקה בתוכה סיפור גבורה, התחדשות, חזון נביאי ישראל ותקווה של דורות. היום, באביב 2026, היא הפכה עבור רבים, במיוחד בקרב הדור הצעיר ובקהילות היהודיות בעולם, למילה שמעדיפים לגמגם, לדלג עליה, או פשוט להשמיט מהלקסיקון.
סקר שפורסם על ידי הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה בפברואר האחרון מציב בפנינו מציאות מטרידה: 88% מיהודי ארצות הברית מאמינים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, ו-90% מבינים שהיא מאוימת, אבל פחות מ-40% מוכנים לקרוא לעצמם "ציונים". הפער הזה זועק; הנתון המטריד ביותר הוא שצעירים יהודיים מאמינים בזכות הקיום של המדינה ואוהבים אותה, אך חוששים מהזהות שלה. הם מרגישים שהמושג ציונות כבר לא שייך להם.
הדגל של כולם
זה לא קרה במקרה. המושג "ציונות" נפל בשבי כפול. מצד אחד, הוא נחטף על ידי קמפוסים בארה"ב וארגונים בינלאומיים שהפכו את "ציוני" למילת גנאי ולקלון שצריך להתנצל עליו. מצד שני, גם בתוך הבית פנימה, הציונות צומצמה לכדי שיוך מחנאי צר. ברבות השנים היא הפכה מזיהוי לאומי לזיהוי פוליטי. אם אתה "ציוני", אתה כנראה שייך למחנה מסוים מאוד; ואם אתה לא שם, אולי הציונות כבר לא שייכת לך. אבל זה יכול להיות לגמרי אחרת.
נזכר רגע במחאות של 2023 סביב הרפורמה המשפטית. במשך שנים, דגל ישראל נתפס כנחלתם של צד אחד בלבד במפה הפוליטית. והנה, ברגע של משבר, מאות אלפי אנשים החליטו שהם לא מוותרים עליו. הם התעטפו בו והבהירו: הדגל הזה הוא שלי לא פחות משלו. אותו הדבר חייב לקרות עכשיו עם המילה "ציונות". בשלהי המלחמה הארוכה, אסור לאף אחד מאיתנו להפקיר את המגרש הרעיוני. אם ננטוש את המושג בשל פרשנויות צרות, ננטוש את היכולת להגדיר את עתידנו.
הציונות של 2026
ברור לכולם שהציונות מעולם לא הייתה "מובנת מאליה". בראשית דרכה היא הייתה מיעוט קטן ונרדף. היא הייתה רעיון מהפכני שמוביליו זיהו נכונה את המציאות, והיא ניצחה כי הייתה תנועה של מעשה. מהי אם כן, הציונות של 2026? הבנו שהיא אינה מוצר מוגמר או היסטורי, היא ציווי מתמיד להחזיק שני מוקדים בו זמנית: הראשון, ריבונות וביטחון – הגנה נחושה על הגבולות ועוצמה צבאית. בלי הכוח הזה, אין לנו קיום פיזי. המוקד השני הוא שמירה על חברת מופת מוסרית, הנשענת על חזון הנביאים וערכי ההומניזם: צדק חברתי, דמוקרטיה ותיקון פנימי. בלי הערכים האלו, אין לנו מדינה שראוי להילחם עליה.
הציונות היא סיפור שלם. היא היד האוחזת בנשק והלב שמתעקש על משמעות. הכוח הוא רק הכלי; המטרה היא כינון חברה שבה כל אדם מרגיש שייך והערבות ההדדית היא הסגולה הישראלית.
באביב 2026, כשאנחנו משקמים את ההריסות ומתעקשים לחגוג את יום העצמאות בהודיה, עלינו להבין: אי אפשר לבחור רק בחצי מהציונות. מי שרוצה ביטחון בלי חברת מופת יקבל מדינה ללא רוח; ומי שרוצה חברת מופת בלי ביטחון יקבל חלום ללא בית. המשימה הדחופה שלנו היא לקחת את המושג הזה בחזרה ולמלא אותו בתוכן שהוא גם מגן וגם מצפון. זו האחריות המשותפת שלנו לבנות כאן מדינה שראויה לגודל השעה, לגודל הכאב שחווינו ולעוצמת התקווה שמחזיקה אותנו יחד כעם חופשי בארצנו.
ד"ר רעות פינגר דסברג היא מנהלת מחלקת המדיניות ביוזמת המאה
מדויק כותבת ככ יפה ונכון.
אני חותמת על ״כוחה וצדקתה״. אבל האם הבעיה היא ״היעדר תוכן״, או היעדר הצדק? היכן המוקד? האם אנחנו אמיצות מספיק קולקטיבית כדי לומר – אנחנו הרבה פחות צודקים, במדיניות ובמעשינו היומיומיים, מבעבר?