אלחנן קלמנזון ז"ל, הוביל את "צוות אלחנן" בקרב על קיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. הצוות חילץ כ־100 תושבים תחת אש כבדה. במהלך החילוץ נפגע אלחנן ונהרג. על גבורתם, קיבלו חברי הצוות את פרס ישראל לגבורה אזרחית לשנת תשפ"ד. אלחנן נפל בכ"ג בתשרי ה'תשפ"ד, 8 באוקטובר 2023.
אלחנן נולד בירושלים והוא בנם של יוכי הרב בני קלמנזון, נשיא ישיבת עתניאל. הוא התגורר בעתניאל עם אשתו שלומית וחמשת ילדיהם. עבד במוסד ובמקביל היה סרן (מיל') ששימש קצין במפקדת אוגדת יהודה ושומרון בחיל הגנת הגבולות. דודו, הרב מיכי מרק, נרצח בפיגוע ירי בכביש 60 בשנת 2016. בן דודו, פדיה מרק, נפל באוקטובר 2023 בקרבות ג'באליה.
רגע היסטורי-עכשווי.
הקרבות
לאחר שנודע להם על הטבח, אלחנן ואחיו מנחם יצאו באופן עצמאי מעתניאל לעוטף עזה, עוד לפני שקיבלו צו 8. הם יצאו יחד במטרה כדי לקחת חלק בלחימה. החל מהשעה 18:00 לערך הם נלחמו בקיבוץ בארי. אל השניים הצטרף מאוחר יותר אחיינם, איתיאל זוהר.
בצהרי שמחת תורה מחבלי חמאס כבר לא חטפו תושבים. משעה 16:15 פעלו במרחב הקיבוץ כ־700 חיילים שטיהרו את השטח ופינו תושבים. צוות אלחנן לקח חלק מרכזי בפינוי, לעיתים תוך כדי קרבות.
הם לחמו כ־16 שעות רצופות. מצאו רכב צבאי מסוג "דוד" ויצאו בעזרתו לחילוץ תושבים. משעות הערב ועד הבוקר עברו בין בתי הקיבוץ, מונחים על ידי בני משפחה ומכרים שדיווחו היכן מסתתרים אזרחים. בכל פעם נכנסו לבית נצור, חילצו משפחה אחת וחזרו לחלץ שוב. כך הצילו כ־100 מתושבי בארי.
לאחר לילה ארוך, בשעה 10:15 בבוקר יום ראשון נתקלו במחבל לבוש שחור שהסתתר בפינת אחד הבתים ופתח באש. אלחנן צעק "הותקלתי", נפל סמוך לפתח הבית ואיבד את הכרתו. חבריו ירו במחבל וחילצו את אלחנן בסיוע כוח שעבר במקום, אך המחבל הצליח להימלט. עם הגעת כוח צה"ל פונה אלחנן לתאג"ד, שם המתינו לפינוי במסוק, אך הרופאים נאלצו לקבוע את מותו במקום.
בן 42 היה בנופלו. הוא הובא לקבורה בעתניאל. קברו היה לראשון במדינת ישראל שעליו ישנם גם סמל צה"ל וגם סמל המוסד.
"בעדינות ובעוצמה שקשה לתאר"
בסרטון של רגע של חכמה, צוטט מכתבה של חברת קיבוץ בארי המתארת את הקרב:
"אלחנן חילץ אותנו מחלון הממ"ד, כשהבית בוער בעדינות ובעוצמה שקשה לתאר. ואחרי שעות ארוכות של מצוקה, הוא הגיע כמו מלאך ומיד נסך בנו ביטחון. הפנים שלו יישארו חקוקים בלבי לעד. אני כואבת איתכם על האובדן העצום ומאחלת בכל ליבי שלא תדעו עוד צער, ושתמצאו נחמה באהובים שלידכם"
סיפור הגבורה של צוות קלמנזון. צפו:
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
רבות נכתב ודובר על גבורת "צוות אלחנן" שכלל לא חשבו על פוליטיקה ודעות באותן שעות הצלה. רבות נכתב ודובר אולם השאלה היא מה הפנמנו כקהילה וכעם.
אלחנן וצוותו יצאו מקצה אחד של החברה הישראלית, אל קצה שונה כל כך שלה. הם גישרו על פערים בזכות מעשי גבורה ובסיוע של מילים שכל ישראלי מכיר. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".
מנחם קלמנזון נשא דברים בטקס פרס ישראל לגבורה אזרחית. כך הוא סיפר:
"בבית משפחת מאיר, מיכל סרבה לפתוח את הדלת, היא ואחותה פחדו מדי. מיכל מבעד לדלת התחננה 'תדבר שנשמע את העברית שלך' והיא לא פתחה עד אשר צעקתי 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד'. והדלת נפתחה מיד. אתוודה, לא הייתה זו תפילה, זו הייתה זעקה: 'אני יהודי, אני פה בשבילך בבקשה תפתחי את הדלת'. הקריאה הזאת, הצהרת החיבור הזו, הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי עוד אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה, אנשי עבודה, חינוך ומחקר אשר עזבו הכל וסיכנו הכל. והכל מתוך רעות ואחוות אחים. ואת הנקודה הזאת, כמעט ואבדנו. נקודה של אחווה ושל שותפות גורל ודרך".
הסיפור של צוות אלחנן הוא אחד משלל סיפורי גבורה שיצאו מהחברה הישראלית בימי המלחמה הראשונים. היתה זו תקופה שאחרי "ריב המחיצה" בתל אביב ביום כיפור. נדמה היה כי סיפורי הגבורה – שלא הבחינו במחיצות החברה הישראלית – יוכלו למחוק אותן, או לכל הפחות להנמיכן. כך זה היה בשבועות הראשונים למלחמה. ומה נותר לנו היום, שנתיים לאירועים הקשים?
המחיצות עוד כאן
חוסר ההסכמות בחברה הישראלית מגיע עד כדי ויכוח על תאריך שבו נזכור את הנופלים. אמש התקיים בפארק הירקון "טקס הזיכרון הלאומי" לאירועי הטבח. מארגני הטקס ערכו אותו בתאריך ה־7 באוקטובר. נדמה כי עם מעט יותר רגישות אפשר היה להתחשב בלוח השנה העברי ומכבדיו.
לעם ישראל המתחדש בארצו לא חסרים ימי זיכרון וכולם מצוינים לפי התאריך העברי. במרץ 2024 הממשלה קבעה כי יום הזיכרון הלאומי לציון אירועי ה־7 באוקטובר, יחול קבוע בכ"ד בתשרי, יומיים לאחר יום הטבח ויום למחרת אסרו חג סוכות. כאשר כ"ד בתשרי חל בשבת, יחול יום הזיכרון למחרת, ביום ראשון, כ"ה בתשרי.
אמש מדובר היה בטקס פרטי, שקיבל משום מה את הכינוי "הטקס הלאומי". לעניות דעתי, מארגני הטקס היו חייבים להתחשב בשומרי המסורת, ולא לקיים את האירוע במוצאי החג. לא היה קורה דבר אם היו דוחים אותו ביום, ל־8 באוקטובר (הערב). ומנגד – גם מי שמקפידים על שמחת החג יכלו לעשות צעד לקראת, ולהציע פתרון שיאפשר לכולם להשתתף יחד. נניח טקס בחול המועד סוכות, שלא יחייב חילול חג ולא יותיר איש מחוץ לטקס החשוב.
אז מה יש לנו? עם אחד ושני תאריכי זיכרון. המחיצות עוד כאן. כולנו אחראים להן וכולנו צריכים לעשות יותר כדי להנמיכן.
