בי"ט בתמוז ה'תרמ"ב, לפני 143 שנים, הגיעו חברי ביל"ו לראשונה לארץ ישראל. הקבוצה, ששאפה ליישב את הארץ ולהקים חוות חקלאיות, סימנה את המעבר מעליות של יחידים לעליות מסודרות של התנועה הציונית. הגעת חברי ביל"ו לא הייתה עוד פרק בהיסטוריה היהודית, אלא גם שלב חשוב בדרך להקמת המדינה במולדת העתיקה. רגע היסטורי-עכשווי.
לפני העליה הראשונה
נעשה סדר: המונח "שיבת ציון", שהוזכר כבר בשיר המעלות, מציין עלייה לארץ ישראל. הוא נטבע לאחר חורבן בית ראשון, ומתייחס במיוחד לשיבת היהודים מגלות בבל בשנת 538 לפנה"ס, בעקבות הכרזת כורש. המונח "שיבת ציון המודרנית" מתאר את העליות הגדולות לארץ ישראל שהחלו במאה ה-19, עם גידול משמעותי ביישוב היהודי בארץ.
התחייה היהודית בארץ ישראל במאות ה-18 וה-19 הביאה לגלי עלייה, בהם השתתפו יחידים, משפחות וקהילות ממדינות שונות. רבים מהם הצטרפו ליישובים בירושלים ויפו. במהלך תקופה זו, גם תחת שלטון עות'מאני עוין ומציאות קשה, העפלה לישראל נמשכה. רבים מהעולים חוו קשיים כלכליים, אפליה, גיוס לצבא והיה עליהם להסתפק במעט. ראשי הכוללות לא הצליחו לעמוד במימון העולים, ונעשה ניסיון להגביל את העלייה.
בין העליות הבולטות בתקופה זו היו עליית החסידים, שהחלה ב-1747, וכוללת את עליית תלמידי הבעל שם טוב. שיירה מ-1777 התיישבה בגליל והייתה הראשונה שמימשה עלייה חסידית בהיקף רחב. עליית תלמידי הגר"א, שפרצה בתחילת המאה ה-19, כללה מאות עולים מליטא, אשר נשלחו לארץ ישראל לאחר עידודו של הגאון מווילנה. עולי גר"א נקראו "פרושים" והתיישבו בעיקר בירושלים ובצפת.
העלייה הראשונה, שנמשכה בין השנים 1882-1903, הייתה המונית וכללה את ההתיישבות החקלאית והעירונית בארץ ישראל. עלייה זו כללה משפחות דתיות מסורתיות, ובין העולים היו גם 15 חברי ביל"ו. הגלים העיקריים היו בשנים 1881-1882 ו-1890-1891, ורבים מהעולים לא הצליחו להישאר בארץ בשל קשיים כלכליים.
גל עליית "אעלה בתמר" מיהודי תימן בשנת 1881-1882, היה ייחודי בהקשרו, והשפיע על העליות הבאות, כולל אלו של "חובבי ציון" ו"ביל"ו" שהחלו להאיץ את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.
הגעת ביל"ו
תנאי המחיה של היהודים ברוסיה בסוף המאה ה-19 היו קשים מאוד. הפוגרומים של "סופות בנגב" ומדיניות "חוקי מאי" גרמו ללחץ גדול על האוכלוסייה היהודית. החוקים הגבילו את היישוב היהודי לערים קטנות ולא אפשרו להם לגור בערים גדולות או בכפרים קטנים. כמו כן, יהודים גויסו לצבא הרוסי ונפגעו מאפליה חמורה. בעקבות ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני ב-1881, הצאר אלכסנדר השלישי הוציא את "חוקי מאי" שהגבירו את הדיכוי והגירוש של היהודים.
היהודים הגיבו בדרכים שונות: חלקם הצטרפו למפלגות סוציאליסטיות, אחרים היגרו למערב, וכמה בחרו בתנועה הציונית, שראתה בפתרון לאומי בארץ ישראל את הדרך לשחרור מהדיכוי.
אנשי ביל"ו החליטו לעלות לארץ ישראל, למרות שחלקם העדיפו את סוריה, שם ניתן היה לקבל קרקע בחינם. ב-י"ב בתמוז יצאה קבוצה של 14 חברים, בראשות ישראל בלקינד, באונייה "צרס" לארץ ישראל. ביניהם הייתה גם אישה אחת, דבורה (דריה) סירוט, שלימים הפכה לברליאבסקי. בי"ט בתמוז ה'תרמ"ב, 6 ביולי 1882, הם הגיעו לנמל יפו.
הגעת חברי ביל"ו לארץ ישראל סימנה צעד חשוב בציונות. חברי ביל"ו היו בין הראשונים שהתמקדו בהקמת יישובים חקלאיים בארץ ישראל. הם היו לא רק רעיונאים, אלא גם פועלים. המוטיבציה שלהם הייתה ברורה – להקים חברה חקלאית שתתמוך בציונות המעשית.
בניגוד לקבוצות שקדמו להם, כמו חובבי ציון, חברי ביל"ו לא הסתפקו במילים. הם יצאו לשטח והקימו יישובים חקלאיים. הם לא רק תמכו ברעיון, אלא הגשימו אותו. הצעד הזה היה חשוב כי הוא שינה את גישת הציונות. יש מי שרואה בעליית אנשי ביל"ו את "העלייה הראשונה" בהגדירם "עליה" כמגמה לשיבה אל קרקע המולדת כדי ליישב אותה.
השפעת ביל"ו
ביל"ו היוו שלב חשוב בדרך להקמת היישוב היהודי המודרני בארץ ישראל. כאמור, הם לא רק שהיו הראשונים להתיישב ולהקים יישובים חקלאיים, אלא גם מהווים מקור השראה לעליות שיבואו אחריהם. העלייה השנייה, שהחלה בסוף המאה ה-19, נבנתה במידה רבה על ההישגים וההכרה שהביאו חברי ביל"ו.
הם הראו כי אפשרי להקים יישובים יהודיים בארץ ישראל ולחיות מהאדמה. גבורתם ועקשנותם שימשו כמודל לציונים החדשים, שחיפשו גם הם לשלב את רעיון ההתיישבות עם פעולה מעשית. העלייה השנייה, שהביאה עימה את המהפכה החקלאית, לא הייתה יכולה להתקיים ללא הצעד הראשון שביצעו חברי ביל"ו.
ההשפעה של ביל"ו ניכרה גם בתפיסת העולם של אותם עולה חדשים. כמו חברי ביל"ו, הם האמינו שציונות דורשת מעשים. כך, ההצלחה של ביל"ו נראתה כצעד ראשון חשוב בדרך להגשמת חזון המדינה היהודית.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
למרות המלחמה הארוכה, השיח סביב החלת הריבונות ביהודה ושומרון עדיין נמשך. מדובר בצעד הכרחי, אך אי אפשר להתעלם מסימני השאלה שמלוות את המהלך. אחת השאלות המרכזיות היא מה נעשה עם ערביי יו"ש, שחלקם, אולי, יצטרכו לקבל אזרחות ישראלית, והאם הדבר ישפיע על המאזן הדמוגרפי.
לא אכנס כאן לנושא ניפוח מספר הערבים בשטחי יו"ש – זה לא המקום. בסופו של דבר, הם כאן, וחלקם לא יעזוב. לכן, הפתרון האמיתי להתמודדות עם הבעיה הדמוגרפית הוא עידוד עלייה לישראל בכלל וליו"ש בפרט. עליית ביל"ו, כמו כל גל עלייה, שינתה את פני הארץ. אם נדע לטפל בעולים הבאים כמו שצריך, השינוי יביא עמו, גם הפעם, תוצאות חיוביות.
כך בדיוק כתב אורי אליצור ז"ל במאמרו "לחשוב על סיפוח בלי פאניקה":
"השמאל שואל: איך תתמודדו עם המספרים? אני עונה: נעלה מיליון יהודים תוך עשר שנים. זאת מדינה יהודית, לא? אז ננהג כמו מדינה יהודית".
(מקור ראשון, 2013)
