ביום שישי ה־14 ביולי 2017, ביום שישי בשעה 7:00 בבוקר, התרחש הפיגוע בהר הבית. שלושה מחבלים, אזרחים ערבים־ישראלים, פתחו באש לעבר שוטרים ישראלים סמוך לשער הסליחה – ורצחו שניים מהם: רס"ם האיל סתאוי ורס"ם כמיל שנאן. רגע היסטורי-עכשווי.
מתקפה מתוכננת
בשעת בוקר מוקדמת שלושה מחבלים, ערבים־ישראלים מוסלמים משכונת עין אברהים שבאום אל־פחם, נכנסו לעיר העתיקה דרך שער הפרחים. הם המשיכו למתחם הר הבית כשהם לא חמושים. בעקבותיהם הגיע סייען נוסף עם תיק ובו כלי נשק. הארבעה נכנסו למסגד אל־אקצא, והסייען יצא מהמקום והשאיר את התיק.
בתוך המסגד שלפו המחבלים את הנשק: שני תת־מקלעים מסוג קרלו ואקדח. הם יצאו בריצה מהמתחם וירו לעבר שוטרי משטרת ישראל בשער הסליחה, סמוך לרחוב שער האריות. מהירי נפלו שני שוטרים. שניהם היו דרוזים ושירתו כשוטרי סיור ביחידת הר הבית.
חיסול מהיר בשטח
שוטרים שהבחינו במחבלים הגיבו במהירות וירו לעברם. שניים מהם חוסלו במקום. המחבל השלישי שנפצע מהירי ניסה להימלט לתוך רחבת הר הבית, שם התמוטט. כאשר חבלן משטרתי התקרב לבדוק אותו, המחבל קם וניסה לתקוף – וחוסל.
שלושת המחבלים, כולם בני חמולת ג'בארין, היו: מוחמד אחמד מוחמד ג'בארין (29), מוחמד חאמד עבד אללטיף ג'בארין (19) ומוחמד אחמד מפדל ג'בארין (19), תושבי אום אל־פחם.
הר הבית נסגר למוסלמים
מיד לאחר הפיגוע בהר הבית, הקימו משפחות המחבלים סוכות אבלים באום אל־פחם, כי מבחינתם מדובר היה בגיבורים. ראש הממשלה בנימין נתניהו הורה לפרק את המתחמים, והמשטרה פעלה באותו ערב.
יומיים לאחר הפיגוע, יו"ר הפרלמנט הירדני דאז, עאטף א-טראוונה, שיבח את המחבלים:
"רחמי אללה על השהידים שלנו שהשקו ומשקים את האדמה הטהורה… נרים את ראשינו דרך ההקרבה של הצעירים הפלסטינים שעדיין נלחמים בשם האומה… שאללה ירחם על הצעירים שלנו, בני משפחת ג'בארין, שלבני משפחותיהם מגיע לקבל תהילה וכבוד".
הצבת גלאי מתכות בכניסה להר
במקביל, נסגר מתחם הר הבית לכניסת מוסלמים. המשטרה מנעה תפילות ופתחה בסריקות במסגדים לאיתור נשק מוסתר. כעבור יומיים, ביום ראשון בצהריים, נפתח ההר מחדש. בכניסות הוצבו גלאי מתכות. את ההחלטה קיבל נתניהו בעודם בחו"ל, בהתייעצות טלפונית בלבד וללא כינוס קבינט.
המהלך עורר התנגדות עזה. המופתי של ירושלים פרסם פתווה האוסרת כניסה להר כל עוד הגלאים נשארים. אלפי מוסלמים התפללו מחוץ לשערים ופתחו במהומות והתפרעויות. ב־21 ביולי, בהפגנות אלימות במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, חוסלו שלושה פלסטינים מירי כוחות הביטחון.
בערב אותו יום, חדר מחבל פלסטיני לבית משפחת סלומון בחלמיש ורצח שלושה מבני המשפחה. הוא הסביר את המעשה כנקמה על מה שכינה "פגיעה במסגד אל־אקצא". בחוגי השמאל נטען שהצבת הגלאים הציתה את האלימות. מנגד, מבקרים השיבו כי הטרור אינו זקוק לתירוצים – והוא, כמובן, קדם לגלאים.
מחלוקות פנימיות
בתוך מערכת הביטחון התגלעו חילוקי דעות. המשטרה תמכה בהשארת הגלאים; השב"כ והרמטכ"ל ביקשו להסירם. הקבינט, שהתכנס עם שובו של נתניהו, החליט שלא להתערב ולהותיר את ההחלטה בידי המשטרה – מהלך שנתפס בעיני רבים כהתחמקות מאחריות.
ב־23 ביולי התרחש פיגוע נוסף: מחבל ירדני דקר מאבטח ישראלי בשגרירות ברבת עמון ונורה למוות. המאבטח וצוות השגרירות הסתגרו במבנה. ירדן הציבה תנאי ברור: הסירו את גלאי המתכות – ונשחרר את הדיפלומטים.
הגלאים הוסרו
למחרת, בליל השבת הדיפלומטים, החליט הקבינט להסיר את הגלאים. ההסבר הרשמי דיבר על אמצעי אבטחה חלופיים, מצלמות מתקדמות – אך גם הן בוטלו תוך יומיים. רבים ראו במהלך הזה כניעה כפולה – גם ללחץ הפלסטיני וגם לסחטנות הירדנית – והזהירו שמדובר בוויתור שמחליש את הריבונות ומעודד טרור נוסף.
בלילה שבין 26 ל־27 ביולי שוחררו גופות המחבלים הרוצחים בהתאם להוראת בג"ץ. בהלוויית ענק באום אל־פחם קראו אלפי משתתפים קריאות בשבח הרוצחים, כינו אותם "שהידים", וצעקו: "ברוח ובדם נפדה אותך אל־אקצא".
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
בראש ובראשונה – שמוסלמים רוצחים ופוגעים ביהודים מאז ראשית ימי האסלאם ומוחמד. הם לא צריכים סיבה כדי לפגוע בנו, זה חלק מהתודעה הדתית שלהם. בכל פיגוע יש תירוץ חדש, אבל המהות אינה משתנה. מדובר במלחמת דת – תמיד, גם אם לעיתים עוטפים אותה בצבעים של פוליטיקה.
עניין נוסף הוא הקשר שלנו עם הדרוזים. זהו קשר עמוק שראוי לחזק תמיד, ובמיוחד בימי מלחמה. אמנם השוטרים שנרצחו היו דרוזים, אך כוונת המחבלים הייתה ברורה – לפגוע ביהודים ובסמלי הריבונות היהודית.
חשיבות העליה והריבונות בהר
אבל מעל הכול, הלקח המרכזי מהאירועים האלה הוא פשוט: הר הבית הוא המקום הקדוש לנו ביותר, ואי אפשר עוד להשאיר אותו בשליטת ירדן והוואקף. לא ייתכן שמדינת ישראל תוותר שם מרצון, ותצעד לאחור בכל פעם שמוסלמי מאיים בהתפרעות.
המצב בהר הבית טוב בהרבה משהיה בעבר – וזה לא קרה במקרה. מדובר בעבודה חשובה וקשה של אנשים וגופים: "בידינו למען הר הבית", "מנהלת הר הבית", פעילים כמו ארנון סגל ותום ניסני, שרים וחברי כנסת, וישיבת הר הבית.
את החשיבות הזו ביטא היטב הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (הרצי"ה) בכרוז שפרסם ביום כ"ז בשבט תשל"ז:
"…גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה".
