הוא נולד בירושלים של ימי הצנע. עשרות שנים אחר כך, כשהלך לעולמו בכ"ב באייר תשע"ד, 22 במאי 2014, היה אורי אליצור דמות מפתח בשיח הציבורי בישראל. פובליציסט, עיתונאי זוכה פרס סוקולוב, איש רוח ומעשה. בעשור האחרון לחייו כיהן כעורך הראשי של העיתון "מקור ראשון", אך ההשפעה האמיתית שלו ניכרה בטורים, בניסוחי המדיניות, ובהכרעות שהובילו אחרים בעקבות המילים שכתב. רגע היסטורי-עכשווי.
תחילת דרכו
אורי אליצור נולד בירושלים, בן לפרופסור יהודה אליצור, חוקר מקרא, ולרבקה אליצור, סופרת ילדים.
הוא למד בישיבת "נתיב מאיר", ובהמשך בישיבת "מרכז הרב", שם היה מתלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. אורי שירת בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, ולאחר שחרורו עסק בהוראת מתמטיקה בתיכון "קריית נוער" בירושלים. הוא היה בעל תואר שני במתמטיקה מהאוניברסיטה העברית.
בתקשורת ובלשכת ראש הממשלה
בשנת 1975, עם הקמת היישוב עפרה, הצטרף אליו אורי והיה ממובילו. באותן שנים החל להיות פעיל ב"גוש אמונים". הוא מילא בהמשך שורת תפקידים מרכזיים בציונות הדתית: מזכ"ל מועצת יש"ע, ממלא מקום מזכ"ל המפד"ל ועורך כתב העת "נקודה", שם נודע לראשונה.
בבחירות לכנסת העשירית,1981, הוצב במקום ה-15 ברשימת "התחיה". בבחירות שלאחר מכן, בשנת 1984, הוצב במקום התשיעי ברשימת "מורשה" ולא נכנס לכנסת.
בשנת 1998 מונה לראש לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאחר הפסדו של נתניהו בבחירות 1999, חזר לערוך את "נקודה", תפקיד שבו החזיק עד 2006.
פובליציסט וזוכה פרס סוקולוב למפעל חיים
לאחר מכן היה לעורך משנה בעיתון "מקור ראשון", והתמקד בעריכת המוסף הפוליטי השבועי "יומן". בשנת 2013 מונה לעורך הראשי של העיתון. במקביל, בתקופת שלמה בן־צבי, פרסם גם טור פוליטי קבוע ב"מוספשבת" של מעריב. אליצור כתב במשך שנים טור פובליציסטי בעיתון "ידיעות אחרונות", והיה מזוהה עם עמדות ימין לאומי. הוא נחשב לקול משפיע במיוחד בציבור הדתי־לאומי.
על תרומתו לעיתונות הישראלית זכה בפרס סוקולוב למפעל חיים, בנימוק שציין את כתיבתו הבהירה והמנומקת, ואת תרומתו לשיח הציבורי בישראל כעורך.
ב-22 במאי 2014 אליצור נפטר ממחלת סרטן המעי הגס בגיל 68. כשנה לאחר פטירתו, יצא הספר "בדעה צלולה", שנערך בידי משפחתו. הספר מכיל כמה עשרות ממאמריו הבולטים.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
פתרון שתי המדינות אותו הציעו במהלך השנים מאז הסכמי אוסלו, הפך אט-אט ללא מציאותי. גם מעשית כי בשטחי יהודה ושומרון חיים יותר מחצי מיליון יהודים, וגם כי הציבור הישראלי מפוכח יותר במבטו על השכנים.
אמנם פתרון זה ירד מסדר היום, אך מנגד לא הוצע פתרון אמיתי למצב בשטח. מי שכן הציג פתרון היה אורי שתמך בהחלת ריבונות ביהודה ושומרון. אנחנו נדרשים להחלת ריבונות, ובמהלך המלחמה אף יותר מתמיד. זו מלחמה דתית וחלק ניכר ממנה נסוב על הקרקע. ריבונות היא לא בעיה, אלא פתרון.
אורי אליצור – ציטוטים נבחרים:
- בציטוט מטה, אליצור טען שאין סיבה לחשוש מהתגובות אם תוחל ריבונות על יהודה ושומרון. הוא אמר שהביקורת כבר קיימת גם בלי ריבונות רשמית. מבחינתו, הפחד מהתגובה הבינלאומית לא צריך לבלום את קבלת ההחלטה.
"מה יקרה אם נספח את יהודה ושומרון? יגידו שישראל כובשת ומתנחלת ומתעללת בפלסטינים. זה מה שאומרים כבר עכשיו. אז מה ההבדל?".
(מתוך מאמרו "לחשוב על סיפוח בלי פאניקה", מקור ראשון, 2013)
- לדבריו, הפתרון שהוא מציע אינו שלטון ללא זכויות, אלא מודל שבו הפלסטינים ביהודה ושומרון יקבלו אזרחות ישראלית, כולל זכות הצבעה.
"אני לא רוצה אפרטהייד. אני רוצה מדינה אחת עם זכויות אזרח לכל מי שחי בה".
(מתוך אותו מאמר)
- אליצור קרא להפסיק להסתיר את הרעיון האמיתי מאחורי מונחים טכניים. לדבריו, אם ישראל מאמינה בזכותה על השטח – עליה לומר זאת במפורש ולפעול בהתאם.
"אנחנו מתעקשים להמשיך לשחק במילים – לא סיפוח, רק החלה של מערכת חוקים. לא ריבונות, רק דין אחד לכולם. מספיק. צריך לקרוא לזה בשמו".
(מתוך מאמרו "של מי האדמה הזאת, לעזאזל?", 1990)
- הוא סבר שהרעיון של הפרדה לשתי מדינות לא באמת פותר את הסכסוך, אלא רק מדחיק אותו למועד אחר. מבחינתו, זו התחמקות מקבלת החלטות אמיתית.
"הפתרון של שתי מדינות הוא לא פתרון – הוא דחיית ההכרעה והעמדת פנים של נורמליות".
(מתוך מאמרו "לחשוב על סיפוח בלי פאניקה", מקור ראשון, 2013)
- אליצור לא התעלם מהשאלה הדמוגרפית. הוא האמין שהתשובה לה היא עלייה המונית לישראל. עליה שתאזן את המאזן בין יהודים וערבים גם לאחר הסיפוח.
"השמאל שואל: איך תתמודדו עם המספרים? אני עונה: נעלה מיליון יהודים תוך עשר שנים. זאת מדינה יהודית, לא? אז ננהג כמו מדינה יהודית".
(מתוך אותו מאמר)
- אורי הדגיש את החשיבות ההיסטורית והדתית של יהודה ושומרון לעם היהודי, וקרא להחלת ריבונות ישראלית על האזור מתוך תחושת חובה מוסרית ולאומית.
"צריך להתחיל מן היסוד: יהודה ושומרון הם עמוד השדרה של ארץ ישראל, לב לבה של אדמת העם היהודי לדורותיו, ואנחנו מחויבים לעשות כל מאמץ כדי לממש את בעלותו של העם היהודי ואת ריבונותו על אדמתו. זו לא זכותנו אלא חובתנו".
(מתוך המאמר "מדינה אחת", פורסם "מקור ראשון", יוני 2013)
- בציטוט הבא, אליצור מדגיש את הצורך בניסוח תשובה ברורה ומשכנעת לטענות הפלסטיניות בנוגע לזכות על הארץ. הוא טוען כי ללא מענה כזה, קיומה של מדינת ישראל עלול להיות בסכנה.
"מה אנחנו עונים על זה? זו שאלת המפתח שתקבע אם מדינת ישראל תתקיים או תיעלם. לא המעשים אלא המילים. מה תשובתנו, מה הייתה תשובתנו כל השנים האלה, על הטענה הערבית הנראית על פניה כל כך צודקת. מדוע מותר היה לנו לפלוש לארץ שלהם, להתנחל עליה, לבנות את תל-אביב, להקים מדינה, לרשת את כפריהם ושדותיהם אחרי תבוסתם? מה ענינו להם ולעולם על הטענה שאנחנו גוזלים אדמה פלשתינית? אם אין לנו תשובה לזה, לא יישאר פה כלום".
(ידיעות אחרונות, ב' באדר א' תשס"ה; מצוטט בוויקיציטוט)
