שיר סיגל, בתם של אביבה וקית' סיגל מכפר עזה, עברה טלטלה נוראה לאחר ששני הוריה נחטפו ב-7 באוקטובר לתוך רצועת עזה. במפגש מיוחד עם 'רגע של חכמה' היא משתפת איך מצאה את התקווה ומספרת על השינוי שעברה בחייה.
סיפורה המטלטל של שיר סיגל:
"אני מתפללת, מהמקום הכי חסר אונים"
שיר לא שהתה בכפר עזה באותו בוקר, וכששמעה לראשונה על הנעשה, ניתק איתם הקשר לחלוטין. בשעתיים שלאחר מכן הגיעה אליה שיחת טלפון מיושבת ראש הקיבוץ שהודיעה לה על סרטון שבו רואים את המכונית של הוריה חוצה את גדר המערכת לתוך הרצועה, ובתוכה אביבה וקית’.
“אני מתפללת, ‘בבקשה שזה ייגמר, בבקשה שזה ייגמר’, מהמקום הכי חסר אונים, הכי מפוחד”
במשך ימים ארוכים שררה אי ודאות לגבי גורל ההורים. שיר, שהגדירה את עצמה באותם ימים כ'רוח רפאים מתהלכת', החליטה לצאת למאבק ציבורי ולהפגין ברחובות כדי להזעיק את החברה והמדינה לפעול למען החזרתם של אביבה וקית' הביתה.
"דיסוננס בין שמחה מטורפת לפחד מטורף"
לאחר 51 ימים של מתח וחרדה, אמה אביבה שוחררה במסגרת העסקה. השמחה על שובה הייתה עצומה, אך במקביל נפער כאב אדיר על כך שאביה נותר מאחור.
“הדיסוננס הזה שבין השמחה המטורפת שהייתה שם ברגע שהיא נכנסה לחדר בבית החולים לבין הפחד המטורף והעצב על ההבנה שאבא שלי נשאר שם”
שיר מתארת את ייסורי הדמיון על רגע הפרידה של הוריה בשבי, את תחושת חוסר הוודאות על מצבו של אביה, ואת התסכול הגדול על כך שהעסקה לא כללה את כל החטופים.
"לשרוף את המדינה": מכעס ואשמה לחיבוק וקרבה
בנקודה מסוימת, נוכח התחושה שדבר אינו זז והאב נשאר בשבי, הכאב של שיר הפך לכעס בוער, והיא מצאה את עצמה קוראת:
“אנחנו הולכים לשרוף אותה! כולם יוצאים לרחוב ושורפים את המדינה!”
דברים אלו עוררו ביקורת מצד אנשים רבים, כולל הורים שכולים. בשלב מאוחר יותר, נפגשה שיר עם חגי לובר, אב שכול שהביע בקול את ביקורתו על האמירות הללו. המפגש לימד אותה על עוצמת המילים ועל היכולת לגשר בין עמדות מתוך הכלה והבנה הדדית, גם במצבי כאב קיצוני:
“התחלתי לראות אחרת, התחלתי לעשות אחרת”
במקום הקריאה "לשרוף את המדינה", עברה שיר להתארגן עם מעגלי חיבור ותקווה – היא הצטרפה לחברים כמו גניה, שהנהיגה מפגשים קבועים בימי שלישי בכיכר בעיר, ובמקום כעס ואשמה, התמקדו בחיבוק, עידוד והתקרבות בין אנשים בעלי דעות שונות.
"אבא שמר על זהותו בתוך הקושי האדיר"
לאחר חודשים ארוכים ומלחמה פנימית וחיצונית, שיר מספרת על רגע השחרור המיוחל של אביה – 484 ימים לאחר החטיפה. למרות מצבו הרפואי המורכב, הוא חזר אליהם בחיים, כשהוא “חיוור מאוד ורזה מאוד” אך חדור תודעת תודה והודיה.
“גם ברגעים הכי נוראיים, הוא היה בשבי בתודעת הודיה… לברך על האוכל, אפילו אם הוא ממש מעט… על זה שהוא בחיים, שיש לו איפה לישון, שיש לו מים לשתות… גם אם זה בדלי עם מים קרים אחת לחודשיים”
אביה שמר על זהותו היהודית והישראלית בתוך הקושי האדיר, והאמונה הזו היא שאפשרה לו לא לוותר על התקווה לחזור.
"מה הכי חשוב לך?"
שיר מתארת כיצד לאורך כל תקופת הציפייה, היא דמיינה את "ארוחת שישי הראשונה" בתום השחרור, ובה אביה יושב שוב סביב שולחן המשפחה. כשאכן חזר, היא שאלה אותו מה ירצה לאכול ומה חשוב לו במיוחד.
“והוא אומר לי: ‘שירקוש, מה שבאמת הכי בא לי והכי חיכיתי לו זה כוס קידוש ושתהיה לי כיפה לשים על הראש’”
השיבה הפשוטה הזו מסמלת עד כמה רגעים יומיומיים, כמו קידוש בליל שבת, הופכים לדבר הכי מהותי עבור מי שנשללים ממנו כל החירויות.
התפילה האישית והמסר של שיר
במסע שלה, הבינה שיר את כוחה של תפילה – לאו דווקא אחת כתובה מראש, אלא תפילה שנובעת ישירות מהלב ומהצורך העמוק. דודהּ הדתייה הציעה לה לכתוב בעצמה את המילים שהיא מרגישה שיחזירו את הוריה ויתר החטופים. מאז, בכל לילה, שיר מתפללת שיישארו מוגנים ושלמים בגופם ובנפשם, ושישובו הביתה במהרה.
“שכל החטופים והחטופות יחזרו אלינו במהרה. שהם שומרים על החיוך והאמונה… שהם דבקים בידיעה שבקרוב מאוד ישובו אלינו. אנחנו מחכים לכם…”
היום, לאחר ששני הוריה שבו הביתה, שיר חולקת את המסע הזה לא רק כסיפור אישי, אלא כקריאה לכל אחד להחזיק בתקווה ולהתמקד בחיבור, באחדות ובאהבת אדם. היא עצמה חוותה כיצד הזעקה והכעס יכולים להתחלף בכוח מקשר ומאחה, וכיצד בנקודות השפל ביותר יכולים להופיע החמלה והכוח להמשיך הלאה, למען מי שעדיין מחכים לשחרור ולמען החברה כולה.
