בתאריך ד' בחשוון תשי"ח, 29 באוקטובר 1957, התרחשה אחת התקריות הקשות בתולדות הכנסת. משה דואק, בן ה־24, השליך רימון יד אל תוך מליאת הכנסת, ששכנה אז בבית פרומין שבירושלים. הפיצוץ גרם לפציעתם של ראש הממשלה ושלושה שרים, והותיר את המערכת הפוליטית והציבור בהלם.
רגע היסטורי-עכשווי.
הכתובת שהיתה על הקיר
אירוע השלכת הרימון בכנסת לא התרחש בחלל ריק. קדמו לו כמה ניסיונות תקיפה נגד מוסדות השלטון. ב־12 בספטמבר 1949 חדר אברהם צפתי, עולה חדש מאיראן, למשכן הזמני של הכנסת – אז בבניין קולנוע קסם בתל אביב. הוא ניסה לפתוח באש מתת־מקלע סטן לעבר חברי הכנסת והממשלה. סדרני הכנסת הצליחו להשתלט עליו לפני שהספיק לירות. לאחר מכן התברר כי היה מעורער בנפשו.
בשנת 1951 ניסתה מחתרת דתית קיצונית בשם "ברית הקנאים" לפגוע בכנסת, כמחאה על גיוס נשים לצה"ל.
כבר ב־31 במרץ 1956 שלח קצין הכנסת דאז, יונה חצור, מכתב ליושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק. במכתב הזה נכתב:
"לפי המצב הקיים, יכול סתם מטורף לעלות ליציע הכנסת ולזרוק משם רימון יד בלי שיהיה לאל ידינו לעשות דבר. אפילו יתפסוהו הסדרנים בעוד מועד – בזאת יש להטיל ספק – לרוב לא יוכלו למנוע את התפוצצות הרימון. כל מה שדרוש לאיש זה היא תעודת זהות והופעה חיצונית נורמלית".
זורק הרימון
משה דואק, שנודע גם כדוויק, נולד בחלב שבסוריה בשנת 1933. בגיל 13 עלה לארץ במסגרת עליית הנוער. הוא התגורר בקיבוץ דורות ולאחר מכן בגליל ים. בצה"ל שירת בחיל הקשר והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות.
באוקטובר 1953 תבע את הסוכנות היהודית בטענה שנפגע במהלך קטטה בגליל ים. בית המשפט דחה את תביעתו, אך דואק ערער לבית המשפט העליון וייצג את עצמו. הוא הגיש חוברת של חמישים עמודים עם טענות חריפות נגד השופט שפסק נגדו. גם הערעור נדחה, אך נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, ביקש מנציג הסוכנות לעזור לו למצוא עבודה.
במאי 1956 שלח דואק מכתב לנשיא בית המשפט העליון. הוא איים לפגוע באנשים ובמוסדות אם לא יחודש הדיון בעניינו. המשטרה עצרה אותו והוא אושפז למספר חודשים במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב.
זריקת הרימון
ביום שלישי, ד' בחשוון תשי"ח, 29 באוקטובר, הגיע דואק למשכן הכנסת, ששכנה כאמור בבית פרומין שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. בכניסה לא הוצבה אבטחה, למעט שני נוטרים לא חמושים. יום הדיונים נראה שגרתי. דואק עבר את הכניסה בקלות וקיבל אישור לעלות ליציע האורחים.
ישיבת הכנסת ה־347 של הכנסת השלישית החלה בשעה 16:05 בדיון ביטחוני. נשאו דברים מספר חברי כנסת, האחרון שעלה לדוכן היה יצחק רפאל. בסביבות השעה 18:00 שלף דואק רימון מסוג "מילס" וזרק אותו לעבר המליאה.
רפאל הבין מיד את המתרחש, צעק "פצצה!" ונשכב על הרצפה – וכך ניצל. הרימון התפוצץ בין דוכן הנואמים לשולחן הממשלה. שר הדתות משה שפירא, שישב קרוב לנקודת הפיצוץ, נפצע קשה מרסיס בבטנו. משה כרמל, שר התחבורה, נפצע קל בידו, וידו נשברה מעוצמת ההדף. שר החינוך זלמן ארן ניצל בזכות העובדה שקם מכיסאו זמן קצר קודם לכן. ראש הממשלה דוד בן־גוריון נפצע קל, כמו גם שרת החוץ גולדה מאיר.
בשעה 18:17 הודיע סגן יושב ראש הכנסת, ישראל ישעיהו־שרעבי, על הפסקת הישיבה. חברי הכנסת ניגשו מיד לעזור לפצועים. ד"ר שמשון יוניצ'מן, רופא בהכשרתו, טיפל תחילה בשפירא ולאחר מכן בכרמל. גולדה מאיר ביקשה לטפל תחילה באחרים, ורק אחר כך קיבלה סיוע מחבר הכנסת אליעזר שוסטק. השלושה פונו לבית החולים.
באולם פרצה מהומה. דואק ניסה לברוח, אך עדים זיהו אותו והחזיקו בו עד שהגיעו אנשי הביטחון. הם השתלטו עליו ופתחו בחקירה ראשונית, שתועדה בהקלטה. דואק היה מבולבל, בכה והביע חרטה. תוך זמן קצר התבררה זהותו של דואק, והמשטרה הודיעה ליושב ראש הכנסת, יוסף שפרינצק, כי מדובר באדם הלוקה בנפשו.
לאחר האירוע
תוך זמן קצר התאספו ליד בית פרומין אנשים רבים. בשעה 19:00 הודיע קול ישראל על התקרית וציין כי המניע אינו לאומני. למרות זאת, כשדואק הוצא מהבניין בידי השוטרים, ניסו רבים להתנפל עליו. השוטרים הצליחו בקושי למנוע לינץ’. לאחר ניקוי האולם וסידורו, חודשה ישיבת הכנסת בשעה 20:52.
כמה שעות אחרי האירוע שלח דוד בן־גוריון מכתב להוריו של משה דואק, שגרו אז בפרדסיה. קצין משטרה הביא להם את המכתב למחרת.
"אני יודע כי אתם מצטערים יחד עם כל בני ישראל על הפשע המתועב והאווילי שביצע אתמול בנכם. אין זו אשמתכם. אתם חיים במדינת ישראל, ובה שולט צדק ויושר, ואני מקווה שלא יאונה לכם ולשאר בניכם כל רע. והלוואי שתצליחו לחנך שאר הילדים שלכם למעשים טובים ולאהבת ישראל".
בחקירת המשטרה נמצאו שני רימונים נוספים ליד ביתו של דואק, אותם מצה"ל. יומיים לאחר האירוע שחזר את המעשה. הוא סיפר כי ביקר בכנסת כמה פעמים לפני כן כדי להכיר את המקום. לטענתו לא התכוון לפגוע באיש, אך לא הצליח להסביר מדוע השליך את הרימון – מלבד רצונו "לעורר תשומת לב למצוקתו". בחקירה נחשף כי דואק נפגש עם בן־גוריון עוד קודם לכן בשדה בוקר, ובן־גוריון אף זיהה אותו לאחר המעשה.
בעקבות האירוע שונו סידורי האבטחה בכנסת. ביציע האורחים הותקנה מחיצה משוריינת, וקצין הכנסת החל לבדוק כל נכנס לבניין ולחפש בתיקים. זמן קצר אחר כך הוקמו יחידת האבטחה של השב"כ ומשמר הכנסת.
בן־גוריון, גולדה מאיר ומשה כרמל החלימו במהירות. משה שפירא נזקק לתקופת החלמה ארוכה יותר, ובמהלכה הוסיף לשמו את השם "חיים".
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
אלימות פוליטית אף פעם אינה פתרון. בראש ובראשונה היא פוגעת בנו כעם וכאחים, אבל פוגעת גם במחנה שממנו לכאורה יוצא הפוגע. כך היה עם משה דואק ב־1957, וכך היה עם יגאל עמיר ב־1995.
דואק ביקש "לעורר תשומת לב", אך מעשהו חיזק דווקא את האחים שמנגד. כמעט ארבעים שנה אחר כך, רצח יצחק רבין בידי יגאל עמיר הכתים ציבור שלם. מחנה הימין – ובעיקר המתנחלים – מצאו את עצמם אשמים ברצח, ואף "הרוצחים בעצמם" בעיני רבים.
המקרה של דואק, כמו הרצח של רבין, מלמדים שאין מקום לאלימות פוליטית. לעולם. אבל הם גם מזכירים שאסור להכתים ציבור שלם בשל מעשה יחיד. כך לא מנהלים שיח. כך, כמאמר השיר, "מרחיבים בעם את הסדק".
