מאילתורים בימי המחתרות ועד לכלי נשק מתקדמים במערכה – סיפורו של הרימון

בראש השנה נוהגים לאחל "שירבו זכויותנו כרימון" – פרי שמסמל שפע, צמיחה והתחלות חדשות. אך הרימון טומן בחובו גם משמעות אחרת. בזמן שהרימון שעל שולחן החג מסמל חיים, תקווה וריבוי של טוב, הרימון שבידי הלוחמים מגלם את מאבק ההישרדות והביטחון.

רימון היד נראה תמים בגודלו, אך הוא אחד מכלי הנשק הקטלניים והסמליים ביותר של המלחמות המודרניות. שמו נולד מהדמיון לפרי הרימון קטן, עגול ומלא "גרעינים" – ממש כפי שהרסיסים שבתוכו מתפזרים ברגע הפיצוץ.

מהאש היוונית של הביזנטים, דרך חיילי ה"גרנדירים" בצרפת ועד בקבוקי המולוטוב של תש"ח – ההיסטוריה של הרימון שזורה בסיפור ההישרדות והלחימה. בכל תקופה, הוא התאים את עצמו מחדש: מימי בימי הביניים ועד ללחימה בתעלות במלחמת העולם הראשונה.

"אש יוונית"

כבר במאות הראשונות לספירה מצאו הביזנטים דרך להשתמש בתערובת מסתורית שכונתה "אש יוונית": שילוב של נפט וכוהל שנשמר בכדים מתפוצצים. עם פגיעתם בקרקע – הם בערו בעוצמה. הצבאות המוסלמיים למדו את הטכניקה והשתמשו בה מול הצלבנים, ואפילו בחופי ישראל נמצאו עדויות לאותם רימונים קדומים שנמשו מן הים.

לידתו של הגרנדיר

בימי הביניים התפתח מקצוע ייחודי: "גרנדירים" – חיילים שהתמחו בזריקת רימונים. בצרפת הוקמו יחידות שלמות שיועדו לכך, ובהמשך גם באנגליה וברוסיה. סמל הרימון הבוער עיטר את כובעי הלוחמים, והפך לדימוי צבאי מוכר. עם השנים התפשט השימוש בכלי, והכשרה בזריקת רימונים הפכה לנחלת כל לוחם קרבי.

מבקבוקי מולוטוב לדגניה

במאה ה־20 הפינים המציאו גלגול חדש של הרימון – "בקבוקי המולוטוב". פצצות התבערה הללו שמוכרות לנו בעיקר מזירת רוסיה אוקראינה, בנויות מבקבוקי זכוכית מלאים בחומר דליק.

הפשטות והיעילות של "בקבוקי המולוטוב" הפכו אותם לכלי לחימה מיידי גם בידי אזרחים. במהלך מלחמת העצמאות, בקבוקי מולוטוב שימשו את מגיני דגניה, שעצרו טנק סורי בשערי הקיבוץ – אחד מסמלי הלחימה הראשונים של היישוב.

המהפכה של מילס

מלחמת העולם הראשונה סימנה תפנית. הקרבות בתעלות יצרו צורך בנשק קומפקטי ואפקטיבי. בשנת 1915 המציא המהנדס הבריטי ויליאם מילס את הרימון המושהה: מכשיר פשוט לכאורה, שמתפוצץ שניות לאחר שחרור הניצרה. המצאה זו הפכה לסטנדרט עולמי, ושינתה את דמותו של שדה הקרב.

לא רק להרוג

לצד רימוני הרסס הקטלניים, התפתחו גם גרסאות אחרות:

• רימוני עשן – יוצרים מסך מגן או אותות צבעוניים.

• רימוני גז – מפזרים גז מדמיע ומשמשים בעיקר לפיזור הפגנות.

• רימוני הלם – מפיקים רעש עז והבזק מסנוור, כלי חיוני בלוחמה בטרור ובחילוץ בני ערובה.

• רימוני תבערה – מיועדים להשמדת ציוד ולא להרג ישיר.

בצה"ל, לדוגמה, משתמשים ברימון רסס 26 בעל טווח הרג של שמונה מטרים וטווח פציעה של עד חמישה־עשר מטרים, לצד רימוני עשן בחמישה צבעים שונים.

איך זה עובד

מאחורי העיצוב הפשוט מסתתר מנגנון מדויק: משיכת הנצרה משחררת את הידית, קפיץ מפעיל את הנוקר, וזה מצית את פתיל ההשהיה. כמה שניות לאחר מכן החומר הנפיץ מתפוצץ ומשחרר רסיסים או עשן בהתאם לסוג הרימון.

כלי נשק עם שני פנים

ב־7 באוקטובר קיבל הרימון משמעות חדשה ומצמררת. הכלי שנועד במקור להתגבר על אויב מוסתר ולפרוץ קווי הגנה, הפך באותו יום לאמצעי טרור שהופנה כלפי אזרחים חפים מפשע.

במספר יישובים בעוטף עזה השתמשו המחבלים ברימונים כדי לפרוץ מיגוניות ולרצוח אזרחים שנמלטו מהטבח הנורא.

החפץ הקטן, שההיסטוריה שלו נמתחת מהאש היוונית ופעולות המחתרות, הפך ב־7 באוקטובר לסמל נוסף של הטראומה הישראלית והזכיר לנו את הצורך בהשבת הביטחון לשיטחינו.