היום, ח' באדר, אנחנו מציינים 72 שנים לנפילתו של טוראי נתן אלבז. סיפורו של הלוחם הצעיר ממרוקו נותר עד היום אחד מסיפורי הגבורה המכוננים בתולדות צה"ל. בשנת 1954 נתן הקריב את חייו כדי להציל את חבריו ליחידה כאשר קפץ על רימון. דמותו נצרבה בתודעה שלנו כסמל להקרבה. עם זאת, ההיסטוריה מגלה כי אלבז לא היה הראשון. לפניו היו גיבורים נוספים, כמו סגן דב גינזבורג, שסיפורם נותר עלום.
רגע היסטורי-עכשווי.
נתן אלבז: הטוראי שהפך לאגדה
נתן אלבז נולד בצפרו שבמרוקו למשפחת רבנים ענפה. בגיל 17 הוא עזב את משפחתו ועלה לבדו לישראל במסגרת עליית הנוער. בשנת 1952 התגייס לצה"ל ושירת כחייל בגדוד 54 של חטיבת גבעתי. באותם ימים, צה"ל נחשב ל"כור היתוך" של עולים מכל התפוצות, ואלבז סימל את דמות הציוני החדש – לוחם עז נפש שמוכן לתת הכל למען המדינה.
ב-11 בפברואר 1954, ח' באדר א' תשי"ד, במהלך משימה שגרתית של פירוק רימוני יד באוהל, נשמעה נקישה. אלבז הבין מיד כי נצרת אחד הרימונים השתחררה. הוא לא היסס לרגע, יצא מהאוהל כשהרימון בידו וצעק לחבריו המופתעים להתרחק ולמצוא מחסה. כשזיהה שאין לו לאן להשליך את הרימון מבלי לסכן חיי אדם, הוא קיבל החלטה הרואית: הוא אימץ את הרימון אל חזהו ורץ הרחק מחבריו. הפיצוץ קטע את חייו בגיל 21 בלבד. נתן הציל עשרות לוחמים.
נתן אלבז ז"ל (בינה מלאכותית):
בתאריך ח' באדר שנת 1954 נתן אלבז הפך לגיבור לאומי: הוא קפץ על רימון והציל את חבריו. אלבז זכה בצל"ש שבהמשך הפך לעיטור המופת.
חצי שנה קודם, היה זה סגן דב גינזבורג שקפץ על רימון והציל את חייליו בעת אימון. דב לא זכה לקבל את ההכרה הראויה.
לפניהם היה יצחק לפולד, שבשנת 1941, שקפץ על… pic.twitter.com/q6TPOpCthB
— אלעד הוּמינר 🇮🇱 العاد هومينر (@EladHumi) February 25, 2026
הצל"ש הפך לעיטור המופת
הרמטכ"ל משה דיין העניק לו צל"ש, ובשנת 1970 הומר לעיטור המופת. ענקי התרבות של התקופה, כמו נתן אלתרמן ועמוס אטינגר, כתבו עליו שירים. שמו הונצח ברחובות בכל רחבי הארץ, מחיפה ועד אשדוד, ובמחנה הצבאי "מחנה נתן" הסמוך לבאר שבע.
ההנצחה לא פסקה גם בעשורים הבאים. בשנת 2023 נחנך בית ספר יסודי על שמו בנתניה, וספר ילדים חדש הנגיש את גבורתו לדור הצעיר. המיתוס של אלבז נבנה לא רק על המעשה עצמו, אלא על העובדה שהוא היה "חייל בודד" ועולה חדש, מה שהפך את הקרבתו לגדולה יותר.
רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִלּוּ
אֲחַזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עַז.
רַצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ
כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבוֹז בַּז.
כֹּה מִהַרְתָּ לָרוּץ שֶׁאֲפִלּוּ
הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אֶלְבָּז.
(נתן אלתרמן)
הגיבור שנשכח: דב גינזבורג
למרות המיתוס סביב אלבז, הוא לא היה הראשון שביצע את המעשה בצה"ל. כחצי שנה לפניו, ביוני 1953, התרחש אירוע דומה להפליא במהלך אימון של קורס מכ"ים ליד שדה בוקר. סגן דב (ברל'ה) גינזבורג, קצין צעיר ומוערך, הדריך את חייליו בזריקת רימונים. במהלך התרגול חלה תקלה טכנית ברימון בידיו של אחד החיילים. גינזבורג הבין שהרימון עומד להתפוצץ בתוך הקבוצה וזינק עליו ללא היסוס כדי לספוג את ההדף.
בניגוד לאלבז, גינזבורג לא זכה לעיטור רשמי או להנצחה נרחבת. צה"ל של אותם ימים נטה להצניע תאונות אימונים, והמקרה של גינזבורג נותר בתוך היחידה ובקרב המשפחה הכואבת. בעוד שאלבז הפך לסמל, שמו של גינזבורג כמעט ונמחק מדפי ההיסטוריה הרשמיים.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
מעשה של קפיצה על רימון הפך עם השנים לסמל בישראל. הסיפורים מתחילים כבר בתנועות הנוער. ההיסטוריה הצבאית שלנו רצופה בגיבורים שצעדו בדרכם של גינזבורג ואלבז. המקרים המפורסם ביותר הוא של רועי קליין, שבמלחמת לבנון השנייה זינק על רימון בקרב בבינת ג'בל תוך שהוא צועק "שמע ישראל". גם קליין, בדומה לאלבז, הפך לסמל.
לפניהם היו גם לוחמים כמו יצחק לפולד בשנת 1941, שקפץ על רימון כדי להציל ילדים בקיבוץ במהלך הדרכה של ה"הגנה".
הגבורה ב"חרבות ברזל"
מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה שוב מסירות נפש מהי. בבוקר השבת השחורה, הגבורה לא הייתה שייכת רק ללובשי המדים.
במושב נתיב העשרה, גיל תעסה זינק על רימון בתוך ביתו כדי להציל את שני בניו הקטנים. בכפר עזה, נטע אפשטיין עשה את אותו המעשה בממ"ד כדי להציל את בת זוגו, אירן שביט. במיגונית המוות ליד רעים, ענר שפירא, (סיירת הנח"ל, אזרח באותו בוקר), הדף בידיים חשופות שבעה רימונים עד שהשמיני הכריע אותו.
גם בשדה הקרב הצבאי, המחזות חזרו על עצמם. מתן אברג'יל, לוחם גולני, קפץ על רימון בתוך נגמ"ש צפוף והציל שישה מחבריו. דביר פימה, סמג"ד בשריון, נלחם בבארי וזינק על רימון כדי להגן על הכוח שעמו הסתער.
אסור לנו לשכוח את הגיבורים הללו. את הגיבורים שהקריבו את חייהם עבור חבריהם ועבור מדינת ישראל.
