ביום ראשון, 7 ביוני 1981, ערב חג השבועות, תקף חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני בעיראק. שמונה מטוסי F-16 ועוד שישה מטוסי F-15 המריאו מבסיס עציון וטסו מעל ערב הסעודית עד בגדד. הכור הושמד, תוכנית הגרעין העיראקית נעצרה – והעולם הופתע. רגע היסטורי-עכשווי.
המירוץ העיראקי לנשק גרעיני
עיראק ניסתה להשיג נשק גרעיני כבר משנת 1959. תחת שלטון סדאם חוסיין המאמצים גברו. הוא שאף מצד אחד להפוך את עיראק למעצמה אזורית – ומנגד להפוך את ישראל לחלשה ומאוימת. לשם כך הוקם כור גרעיני שאמור היה לשמש בסיס להתחמשות גרעינית.
הניסיון הגרעיני הראשון של עיראק החל בסוף שנות ה־50, בעזרת ברית המועצות. הסובייטים הסכימו להקים כור מחקר, להעביר אורניום מועשר לא צבאי, ולהכשיר מהנדסים עיראקים. ב־1961 נחתם הסכם להקמת הכור בא־טוויתא, סמוך לבגדד.
הכור נחנך ב־1968 והספקו עמד על שני מגה ואט בלבד. בהמשך שודרג לחמישה מגה ואט, אך נשאר תחת פיקוח סובייטי קפדני. כשהבינו בעיראק שלא יקבלו טכנולוגיה לנשק גרעיני – הם נטשו את שיתוף הפעולה.
בשנות ה־70 עיראק חתמה עם צרפת על הסכם להקמת שני כורים גרעיניים – "תמוז 1" ו"תמוז 2". צרפת בנתה את הכורים וסיפקה אורניום מועשר. ישראל זיהתה את הסכנה, אספה מודיעין ופעלה כדי לעצור את העסקה. ממשלת בגין הפעילה לחץ דיפלומטי, שלחה מסרים לארה"ב ואף ביצעה חבלות והתנקשויות. למרות זאת – הפרויקט נמשך.
התקיפה האיראנית והגברת האבטחה
באוקטובר 1980, בתחילת מלחמת איראן־עיראק, תקפו שני מטוסי קרב איראניים את הכור "תמוז". התקיפה גרמה נזק קל בלבד. צרפת שלחה צוותים שתיקנו את המקום, והעיראקים הגיבו בהגברת האבטחה: הם הוסיפו טילים, סוללות עפר, חומת מגן גבוהה ובלוני הליום עם כבלי מתכת שנועדו לשבש תקיפות אוויריות.
המודיעין למבצע
האזנות ומעקב. יחידת 8200 יירטה שיחות ואלפי תשדורות טלקס בין עיראק לצרפת, שסיפקו מידע טכני חשוב על הכור.
סיכולים חשאיים. בין 1979 ל־1981 בוצעו פגיעות מסתוריות בציוד ובאנשים הקשורים לפרויקט הגרעין, בעיקר בצרפת ובאיטליה.
לחץ מדיני. ישראל פעלה מול צרפת, איטליה וארה"ב כדי לעצור את העסקה, אך ניסיונות השכנוע לא הצליחו.
מודיעין חזותי. תקיפה מוקדמת של חיל האוויר האיראני תועדה בצילומים שהועברו לישראל והפכו בסיס לתכנון המבצע.
ההיערכות הישראלית למבצע
לקראת הפעולה בעיראק הקים צה"ל צוות חשאי בשם "עידן חדש", שכלל נציגים מהמוסד, אמ"ן וחיל האוויר. הצוות בחן את המודיעין שהגיע ממקורות שונים, והחל לתכנן מבצע תקיפה – תוך שמירה קפדנית על סודיות ומידור. בתוך קהילת המודיעין נרשמו חילוקי דעות: ראש המוסד וראש אמ"ן הסתייגו מהתקיפה, בעוד סגניהם וקציני מחקר תמכו בפעולה. הרמטכ"ל רפאל איתן דרש להכין מבצע צבאי, והמשימה הוטלה על חיל האוויר.
בתחילה שקלו להשתמש במטוסי סקייהוק ופנטום, אך טווח הטיסה היה מוגבל. בעקבות המהפכה באיראן, ישראל קיבלה מוקדם מהצפוי מטוסי F-16 מתקדמים – והם הוכיחו יכולת מבצעית מתאימה למשימה. באוגוסט 1980, לאחר שסדאם איים "לכתוש את תל אביב בפצצות", ישראל הגבירה את קצב ההכנות. המבצע קיבל את שם הקוד "גבעת התחמושת". הטייסים ערכו אימונים מדויקים, כולל טיסות דימוי מעל שטח מדברי. במהלך האימונים, ב־20 בינואר 1981, נהרג הטייס אהוד בן אמיתי בתאונה אווירית.
דחיות לפני התקיפה
התקיפה נדחתה כמה פעמים בגלל חשש להדלפות ולחצים מדיניים. שמעון פרס התנגד, שלח מכתב לבגין וקיווה שהנשיא החדש של צרפת ישפיע נגד התקיפה. בגין דחה את הפעולה שוב ושוב, עד שנקבע תאריך סופי: 7 ביוני. שם המבצע שונה ל"אופרה". כדי להתמודד עם מגבלת הדלק, המטוסים תודלקו עם מנועים פועלים, והטייסים השליכו מכלי דלק באוויר.
התקיפה
ביום ראשון, 7 ביוני 1981, ערב חג השבועות, המריאו שמונה מטוסי F-16 מבסיס עציון בדרום. הם טסו בגובה נמוך, בדממת אלחוט, ומכ"מים כבויים – כדי להימנע מגילוי. המטוסים עברו מעל צפון ערב הסעודית במסלול של 1,100 ק"מ. לצידם טסו שישה מטוסי F-15 שחיפו עליהם מדרום, מצפון ומאחור, עם ציוד לוחמה אלקטרונית ותקשורת. לקראת היעד השליכו המטוסים את מכלי הדלק הריקים והגבירו מהירות.
סמוך לשעה 17:30 נסקו המטוסים לגובה 10,000 רגל וביצעו תמרון תקיפה בזווית של 35 מעלות. כל מטוס הטיל שתי פצצות של טון – מחציתן תוכננו להתפוצץ עם מגע בכיפה, והיתר לאחר חדירה למבנה. שבעה מתוך שמונת הטייסים פגעו ישירות. מתוך 16 הפצצות, 12 פגעו במדויק והשמידו את הכור. הנ"מ העיראקי היה חלש. לא שוגרו טילים, ולא הוזנקו מטוסי יירוט.
חזרה לישראל
המטוסים שבו לישראל. כולם נחתו בשלום בבסיס עציון, נבדקו, תודלקו – וחזרו לבסיסי האם עם כניסת החג. בדרכם ערכו טיסת ראווה חגיגית בגובה נמוך מעל יישובים. במבצע השתתפו כ־60 כלי טיס נוספים, כולל מסוקים, מטוסי גיבוי ובקרה. בפיצוץ נהרגו עשרה חיילים עיראקים ויועץ צרפתי.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
בשני העשורים האחרונים, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה בבוקר שמחת תורה ה'תשפ"ד, עוסקים בישראל בסוגיית הגרעין האיראני. מי שמרבה לעסוק בנושא הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. אולם – הרבה מילים, ומעט מעשים. ישראל בוחרת פעם אחר פעם לפעול באמצעות סנקציות, פעולות סייבר ופעולות חשאיות כדי לעכב את תוכנית הגרעין האיראנית, תוך שמירה על תיאום עם בעלות בריתה.
ישנן לא מעט סיבות לכך שישראל לא תקפה את איראן עד היום: תיאום עם ארצות הברית, אתגרים מבצעיים, תגובה איראנית צפויה, ושיקולים פוליטיים פנימיים. הנהגת ישראל שוקלת את ההשלכות הפוליטיות והבינלאומיות של תקיפה, במיוחד לאור הבחירות הקרבות בארה"ב והשפעתן על המדיניות האמריקאית כלפי איראן.
נו, אז היתה ביקורת
אף על פי שהמצב כיום שונה, אנחנו חייבים להביט אל התגובות לתקיפת הכור בעיראק לפני 44 שנים. התגובות אז היו חריפות – אך בפועל, לא קרה דבר.
ארה"ב גינתה את הפעולה בטענה שהיא פוגעת בסיכויי השלום, בעיקר משום שישראל לא תיאמה מראש את המהלך והשתמשה בציוד אמריקני. מועצת הביטחון והאו"ם פרסמו גינוי רשמי, וארה"ב תמכה בו. בעקבות המבצע הוקפאו משלוחי ציוד צבאי לישראל – אך ההקפאה הוסרה לאחר הבחירות שהתקיימו כשלושה שבועות לאחר מכן. גם התקשורת תקפה את ישראל, ובמאמר מערכת של ה"ניו יורק טיימס" נכתב שהפעולה הייתה "חסרת הצדקה ובעלת הישגים לטווח קצר". כן, אה?
והיתה גם ביקורת חיובית: למרות הגינוי, חיל האוויר האמריקאי התרשם מהביצוע וביקש ללמוד את פרטי התקיפה. מומחים בארה"ב לא האמינו שהמבצע בוצע ללא תדלוק אווירי.
עשור לאחר מכן, בזמן מלחמת המפרץ, שלח שר ההגנה האמריקאי דיק צ'ייני מכתב תודה לישראל עם תמונת לוויין של הכור ההרוס. על התמונה כתב: "בתודה ובהערכה – הקלתם על משימותינו בסופה במדבר".
שיהיה להם אף עקום
אז נכון, המצב היום שונה – אבל מהתקיפה ההיא חייבים ללמוד. ישראל תצטרך למצוא את הדרך הנכונה לפעול, ובמהירות. "ואם יש כמה יפי־נפש שהחלו לעקם את האף שלהם – יהיה להם אף עקום". מנחם בגין אמר את הדברים נגד הגויים שרצו להקים מדינה פלשתינית, והדבר נכון גם כלפי מי שמתנגדים להפצצת הגרעין האיראני.
