לפני 50 שנה בדיוק, י' בסיון ה'תשל"ד, 31 במאי 1974, נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. עם החתימה הסתיימו סופית מלחמת יום הכיפורים בגזרה הצפונית ותקופת ההתשה הקשה שבאה אחריה. ההסכם נולד מתוך רצון ישראלי לשקט בגבול הצפון. הוא קבע את קו הגבול ואת ההסדרים הצבאיים שהיו בתוקף רשמי במשך חמישה עשורים – עד לנפילת משטר אסד ולפתיחת מבצע חץ הבשן ב־8 בדצמבר 2024. רגע היסטורי-עכשווי.
הרקע להסכם
מלחמת יום הכיפורים. כשהפסקת האש נכנסה לתוקף בכ"ד בתשרי ה'תשל"ד, 21 באוקטובר 1973, צה"ל החזיק לא רק ברמת הגולן הישראלית אלא גם במובלעת בשטח סוריה. כ־400 קמ"ר שכללו עשרות כפרים, תילים געשיים ואת פסגת החרמון. חוד החדירה הישראלית התקרב לכ־40 ק"מ מדמשק.
אלא שהשקט לא חזר לגבול וההתשה נמשכה. אלפי תקריות אש, הפגזות יומיומיות על מוצבים ויישובים, ולחימה קשה במיוחד על רכס החרמון. כל עיכוב במגעים המדיניים הביא להסלמה מחודשת. המשא ומתן נפתח על בסיס החלטה 339 של מועצת הביטחון, אך קרס כבר בתחילתו. סוריה דרשה נסיגה מיידית; ישראל – רשימת שבויים וגישה של הצלב האדום.
הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקאי, יצא למסע דילוגים קדחתני. בפברואר 1974 הצליח להשיג את רשימת השבויים בתמורה להבטחה להעביר לסורים את העיר קוניטרה – ובכך נפתח המשא ומתן הרציני. הקרבות נמשכו במקביל, וצה"ל לא שיחרר את כוחות המילואים – אמצעי לחץ צבאי מול דרישות סוריות להסגת קווי גבול.
לבסוף, ישראל הסכימה לסגת מהמובלעת שכבשה בסוריה, ומשטחים מצומצמים בגולן שממערב ל"קו הסגול". בתמורה הוקם אזור חיץ בן כ־235 קמ"ר בפיקוח אונדו"ף, כוח הפיקוח של האו"ם. המו"מ לווה באי הבנות שהובילו למשברים ולעיתים גם לחידוש האש. כך למשל, ישראל הסכימה להעביר את קוניטרה – אך בעוד שהתכוונה לעיר עצמה, הסורים פירשו זאת כוויתור על כל פתחת קוניטרה, כולל הרי אביטל ובנטל.
עיקרי ההסכם: קווים, אזור חיץ ופיקוח בינלאומי
ההסכם קבע הפסקת אש מיידית והשבת שבויי מלחמה. ישראל התחייבה לסגת מכל שטחי המובלעת שכבשה באוקטובר 1973. כולל מסביבת קוניטרה – וכן ממספר מובלעות קטנות בגולן.
הוגדרו שני קווי הפרדה: קו כחול לישראל וקו אדום לסוריה, וביניהם אזור חיץ שרובו בשטח סורי. קו ההפרדה הישראלי כמעט וחפף לקו הגבול שלפני המלחמה, למעט כמה נקודות בדרום הגולן ובאזור קוניטרה שהועברו לאזור החיץ.
לוחמי צה"ל לאחר חתימת ההסכם. צפו:
מתאר הגבולות בין ישראל וסוריה, 1974:
אזור החיץ הוגדר כשטח מפורז, בפיקוח כוח האונדו"ף. נקבעו גם רצועות דילול כוחות ברוחב של כעשרה קילומטרים לכל צד, עם הגבלה על מספר החיילים והטנקים, ואיסור פריסת טילי קרקע־אוויר בטווח של 25 ק"מ מהחזית.
הסורים התחייבו, בעל פה ובתיווך אמריקאי, שלא לאפשר פעילות חבלנית מגזרת הגולן, וליישב מחדש את העיר קוניטרה.
מהחזרת השבויים להשתלטות על החרמון
ב־6 ביוני 1974 השלימו ישראל וסוריה חילופי שבויים, כולל העברת גופות חללים. צה"ל נסוג מהחרמון ומהמובלעת בשלושה שלבים, והעביר את כל השטח לקו ההפרדה החדש עד 26 ביוני.
אם אפשר להתעלם מהטרור שצמח בסוריה ברוות השנים, ההסכם החזיק מעמד כמעט חמישים שנה. ברמת הגולן היה שקט יחסי, ומדומיין, גם כשכוחות צה"ל וסוריה התעמתו בלבנון.
סוריה לא תמיד עמדה בכל התנאים: היא ביססה עמדות באזור החיץ, הגבילה כניסת אזרחים, ובחרה שלא לשקם את העיר קוניטרה. במקום זאת הקימה את "קוניטרה החדשה" בקרבת מקום, והציגה את ההריסות כראיה ל"פשעים ישראליים". רק בשנות ה־80 נבנו במקום יישובים חדשים, כמו בעת'. חדירות מחבלים היו נדירות – בעיקר סביב החרמון.
בדצמבר 2024, עם קריסת שלטון הרודן בשאר אל-אסד, קבע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ההסכם בטל. טנקים וחי"ר של צה"ל נכנסו לשטח המפורז, כדי לחסום התקדמות של כוחות מורדים. באותו יום, לראשונה מאז ההסכם, השתלטו לוחמי שלדג על עמדות סוריות נטושות בפסגת החרמון. אותו חרמון שננטש באוקטובר 1973.
חיל הים במבצע "חת הבשן". צפו:
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
מדינת ישראל מכורה לשקט, גם אם הוא מדומיין. הסכמים כאלה ואחרים עם מדינות מוסלמיות מופרים בסופו של דבר – לעיתים בתוך חודשים, לעיתים אחרי עשרות שנים. מעל לפני השטח ייתכן שקט זמני; מתחת לפני השטח, הסיפור אחר לגמרי. שם נמשך כל העת מאמץ עקבי להשמיד את ישראל.
נשיא סוריה החדש, אחמד חוסיין א־שרע, הידוע גם בכינויו אבו מוחמד אל־ג'ולאני, התראיין לשבועון היהודי־אמריקני Jewish Journal. בגיליון שפורסם ביום רביעי לפני כשבוע וחצי, הוא הביע נכונות לפתוח בדו־שיח עם ירושלים, ואף הדגיש שלשתי המדינות "יש אויבים משותפים". דבריו נאמרו על רקע דיווחים על מגעים חשאיים בין ירושלים לדמשק, שמטרתם להפחית את המתיחות בגבול ולמנוע עימותים ישירים.
בישראל אוהבים את הכיוון הזה. אבל חובה לזכור ולהזכיר: א־שרע היה עד לא מזמן ג'יהאדיסט בכיר באל־קאעידה. ומשכך – הוא עשוי להוליך שולל את העולם: להציג חזות מתונה לצורך ייצוב שלטונו, ואז להפוך את סוריה מחדש למדינת טרור. היחס אליו צריך להיות כאל מחבל חייכן בחליפה. עלינו לשמור עליו חלש – כך ראוי מול האסלאם.
מדינת ישראל חייבת לשנות את קו המחשבה. חובה להפנים: זו לא שכונה מנומנמת באירופה, אלא ג'ונגל מזרח־תיכוני. דווקא כי בגלל שאנחנו מקדשים את החיים, עלינו להיות מוכנים תמיד למלחמה – ובעיקר לפעול כדי שלא תפרוץ.
