בלילה שבין 19 ל-20 ביולי 1969, לפני 56 שנים בדיוק, תקפו לוחמי צה"ל את האי גרין במבצע נועז. שייטת 13 וסיירת מטכ"ל פשטו על מוצב מצרי מבוצר בצפון מפרץ סואץ. הם הרגו עשרות חיילים והשמידו את המתחם. הכוחות פעלו יחד, בתיאום יוצא דופן. זו היתה אחת מפשיטות צה"ל הנועזות בהיסטוריה, שייתכן וגם פתחה את השאלה הגדולה ביחס לסוגיית הנופלים במערכות ישראל. רגע היסטורי-עכשווי.
רקע
הבריטים הקימו את המתחם באי גרין במלחמת העולם השנייה. הם בנו שובר גלים על שן סלע בדרום תעלת סואץ, סמוך לעיר סואץ, והציבו בונקרים ועמדות ירי להגנה מפני מתקפות נאציות מהים ומהאוויר.
אחרי המלחמה קיבל הצבא המצרי את השליטה באי והפך אותו למבצר. הוא הציב פילבוקס שנחשד כבעל מכ"ם, גשר בטון, תותחי נ"מ ו-14 מקלעים. המודיעין העריך שבאי שוהים כ-100 חיילים, כולל כוח קומנדו.
ביולי 1969 התגברו הקרבות. ימים לפני הפשיטה, קומנדו מצרי תקף חניון טנקים ישראלי ליד פורט תאופיק. שמונה חיילים נהרגו, תשעה נפצעו וחייל נחטף.
צה"ל הגיב מיד. הממשלה אישרה פשיטה על האי גרין. המטרה: להחזיר את ההרתעה ולעצור את ההתשה. שם הקוד: "בולמוס 6". חודש קודם לכן בוצע מבצע "בולמוס 5" – הפשיטה היחידתית הראשונה של שייטת 13.
הכנות למבצע
צה"ל שקל לתקוף את האי כבר בתחילת מלחמת ההתשה. עלו הצעות להנחת מוקשים או שימוש בסירת נפץ. לבסוף הוחלט על פשיטה קרקעית. שייטת 13 וסיירת מטכ"ל התחרו על ההובלה, אך אוחדו לכוח אחד בגלל גודל המשימה.
אל"מ זאב אלמוג פיקד על שייטת 13. אל"מ מנחם דיגלי פיקד על הסיירת. היחסים ביניהם היו מתוחים, אך דיגלי קיבל את מרותו של אלמוג. תא"ל רפאל "רפול" איתן נשאר בסירה ולא השתתף בלחימה עצמה.
ב-20 באפריל יצא סיור צוללים לבדיקת הקרקע, הזרמים והאבטחה. רס"ן אמנון בן-ציון מיחידה 838 דיווח על זרמים משתנים, אך לא זיהה מכ"ם או תותחים.
אחרי פשיטת הקומנדו המצרי, המטכ"ל הורה לשלב את חיל האוויר בתקיפות בגזרה. אלמוג חידש את הצעת הפשיטה. ב-11 ביולי התקיים תרגיל ראשון משותף. ב-14 ביולי יצאה פקודת מבצע עם תאריך יעד: 19 ביולי. חיל האוויר תוכנן לתקוף ביום שלמחרת, אבל זה לא היה תנאי לביצוע.
ב-17 ביולי יצאה שיירת ציוד. אחד המובילים עלה על מוקש. בתצפית האחרונה זיהו פרצה אפשרית בגדר בצפון-מערב האי.
הפשיטה
בלילה שבין 19 ל-20 ביולי יצא כוח צה"ל לדרך. 70 לוחמים הפליגו ב-12 סירות גומי מראס מיסאלה. כמה מאות מטרים מהיעד, הכוח התפצל לשני גלים.
שייטת 13 הובילה בשחייה וצלילה. סיירת מטכ"ל נחתה אחריה בסירות. כוח שלישי, על "חזיר", תפס עמדת רתק 140 מטר מדרום לאי. עם תחילת הקרב פתח באש הסחה על עמדות האויב.
הלחימה נמשכה 39 דקות. לאחר מכן חילצו הלוחמים את הפצועים, פינו ציוד, ופוצצו את האגף הצפוני עם כ-80 ק"ג חומר נפץ. המצרים לא תקפו חזרה.
הפינוי התבצע בשלבים. כל לוחם שסיים את משימתו נסוג. הפצועים פונו ראשונים. הסירה האחרונה, ובה מפקד הפעולה, עזבה באיחור של 25 דקות ואז כבר החלה הפגזה מצרית. פגז פגע בסירת גומי, לוחם נפצע קל והסירה טבעה. שישה לוחמים שחו 3.5 ק"מ לעבר חוף ישראלי וחולצו במסוקים.
שישה לוחמים נהרגו. 11 נפצעו. עמי אילון, סגן מפקד החוליה, סיפר שרק שניים מתוך 40 לוחמים לא נפגעו. לפי צה"ל, למצרים היו בין 70 ל-80 הרוגים. כל היתר נפצעו. במהלך הקרב התברר שהמכ"ם היה דמה.
צה"ל חילק עיטורים רבים: עמי אילון זכה לעיטור הגבורה, גיל לביא בעיטור העוז. אילן אגוזי, דב בר, גדי קרול וזלי רוט – עיטור המופת.
תגובות והשפעת המבצע
בצה"ל ראו בפשיטה הצלחה גדולה. היא חיזקה את האמון ביחידות הקומנדו. הפגיעה באי נחשבה למכה מוראלית למצרים. רפול, שפיקד על המבצע, אמר:
"ביצוע הפשיטה על האי גרין היה יוצא דופן בהצלחתו הבלתי רגילה… בפעולה זו השיג צה"ל הישג חשוב שאיננו רגעי… ההישג הוא בעצם המבצע, בו פילסנו דרך לשיטת לחימה חדשה, אשר הגבירה את ביטחוננו… המצרים, בחלומותיהם האיומים ביותר, לא חלמו על פעולה נועזת מסוג זה… ערכה של הפעולה הזו לגבינו היא, שלמרות האבדות הכבדות, הופגנו בה יכולת ורמה היכולים לשמש לנו תמרור במשך שנים רבות…"
גם המצרים הרגישו את עוצמת המכה. ד"ר מוסטפא כבהא מהאוניברסיטה הפתוחה כתב:
"פעולה זו היוותה נקודת מפנה במלחמת ההתשה. היא סימלה את התחלתו של שלב חדש במלחמה, שרוב החוקרים המצריים קרא לו 'שלב ההתשה הנגדית', בו עברה היוזמה הצבאית מידי מצרים לידי ישראל".
מנגד, העיתונאי אמיר אורן טען בשנת 2015 כי האבדות בפשיטה גרמו להלם ואכזבה בישראל. הרמטכ"ל חיים בר-לב אמר כי בגלל האבדות צריך להתייחס בצורה שונה לפעולה:
"בקונטקסט הכללי הפעולה הזאת לא תרמה למטרה הכללית שלנו … אם בפעולה כזאת אנו לא מצליחים להביא את המצרים להרגשה שהם קיבלו מכה, ופעולה כזאת אינה מרחיקה את המלחמה, אז בעצם לא הישגנו את מטרתנו".
אולם, בשנת 1997 נבחרה הפשיטה להיכלל בספר האמריקאי Great Raids in History – בין 19 פשיטות בולטות מ-400 השנים האחרונות. זו הייתה הפשיטה הישראלית היחידה ברשימה.
במהלך הפשיטה נהרגו שישה לוחמים; רס"ל דני לוי, סמ"ר יואב שחר, רס"ל חיים שטורמן, רס"ן אהוד רם, סמ"ר דני ואזה וטוראי יובל מירון.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
במלחמת ששת הימים, שנתיים לפני הפשיטה על האי גרין, הניצחון הישראלי היה מוחלט ומיידי. צה"ל הביא הישג מדהים בתוך ימים ספורים – כיבוש שטחים נרחבים, השמדת מרבית הכוחות המצריים, והבסת מדינות ערב שסביבות ישראל. התוצאה הייתה ברורה: ישראל יצאה לא רק כשידה על העליונה, אלא עשתה זאת במהירות ובצורה מכרעת, מה שהוביל את החברה כולה לחוות את תחושת הניצחון באופן מלא.
במציאות כזו, המחיר האנושי של המלחמה היה קל יותר להכלה. למרות האבדות הכבדות, הציבור היה מוכן לקבל זאת מתוך תחושה שההישג היה שווה את המחיר.
ישראל 2025: עם ישראל חצוי ביחס שלו לשאלת הנופלים. למרות שאנחנו אחרי יותר מ-21 חודשי לחימה בעצימות משתנה, צה"ל ומדינת ישראל עדיין מכוסים באבק העזתי. נכון, יש הישגים לא מבוטלים, אבל זה לא ניצחון. כדי להיות ראויים ל-893 הנופלים וכדי לאחד את העם ביחס שלו אליהם, אנו זקוקים לניצחון מוחלט – לא פחות.
