בכ"ג בתמוז ה'תש"ו, ה־22 ביולי 1946, פוצץ האצ"ל את האגף הדרומי של מלון המלך דוד בירושלים – מפקדת השלטון הבריטי בארץ ישראל. הפיגוע, שבוצע כנקמה על "השבת השחורה", גרם למותם של 91 בני אדם ולפציעתם של כ־45 נוספים. זו הייתה אחת הפעולות הקטלניות והמתוקשרות ביותר של תנועת המרי העברי. רגע היסטורי-עכשווי.
הרקע לפיצוץ מלון המלך דוד
מאז 1938 שכנה מפקדת השלטון הבריטי באגף הדרומי של מלון המלך דוד. שם פעלו בכירי הצבא והממשל המנדטורי. המלון הפך לסמל לשלטון הבריטי בארץ ישראל.
בשבת, ל' בסיוון , 29 ביוני, במה שכונה "השבת השחורה", פשטו הבריטים על מוסדות יהודיים ועצרו מאות פעילים, כלי נשק ותחמושת. כמויות מסמכים שנתפסו במטה הסוכנות הועברו למלון ונשמרו בו. המסמכים הפלילו את ההגנה והראו את מעורבותה בתנועת המרי העברי.
פעולת ההגנה בוטלה
ההגנה, בראשות משה סנה, סימנה את המלון כמטרה. המטרה: להשמיד את המסמכים ולפגוע בשלטון הבריטי. האצ"ל קיבל את המשימה, בעוד הפלמ"ח ולח"י תכננו פעולות מקבילות – במחנה הבריטי בבת גלים ובבניין האחים דוד.
"תנועת המרי העברי" תכננה פעולות גמול אחדות בעקבות אותה שבת, אך פנייתו של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, מנעה מהן לצאת לפועל. משה סנה, שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה, הסביר במכתב לבן-גוריון סנה את עמדתו:
לא ראיתי ואינני רואה בהתקפה זו של ה-29 ביוני, הנמשכת למעשה עד היום הזה, לא אסון ולא כישלון. אדרבה, ההתקפה הוכיחה כי השלטון רואה בכוחנו הפעיל גורם רציני, ולכן הוא הגיע לכלל מסקנה, שהוא מוכרח את הכוח הזה לשבור. ההיגיון המדיני חייב להפעיל שוב את כוחנו מיד לאחר ה-29 ביוני, כדי להוכיח, כי כוחנו לא נשבר ואף רצוננו להשתמש בו לא נשבר.
במכתב מ־1 ביולי 1946, כתב סנה למנחם בגין:
"עליכם לבצע בהקדם האפשרי את הצ'יק ואת הבית של עבדך משיחך… מוטב בבת אחת… אין לפרסם זהות הגוף המבצע".
"צ'יק" – מלון המלך דוד. "הבית של עבדך משיחך" – בניין האחים דוד.
חיים ויצמן המשיך בניסיונות לבלום את פעולות המרי. הוא שלח את יד ימינו, מאיר וייסגל, לשכנע את סנה לעצור את הפעולה. סנה לא התחייב, אך הציג את בקשתו של ויצמן בפני ועדת X, הוועדה שתפקידה היה לאשר פעולות צבאיות של תנועת המרי העברי. הוועדה נענתה לבקשה וסנה התפטר מתפקידו. נסע לפריז לישיבת הנהלת הסוכנות בה דנו על המשך המאבק במנדט ודרכי הפעולה . לפני שיצא, ביקש לדחות את הפיצוץ. הפעולה נדחתה ל־22 ביולי. המבצע של הלח"י בוטל מחוסר תיאום.
מתקפת האצ"ל על המלון
בבוקר יום שני, כ"ג בתמוז, 22 ביולי, פתח האצ"ל את אחת הפעולות הנועזות בתולדות תנועת המרי העברי. חוליית לוחמים, בראשות ישראל לוי ("גדעון"), העבירה מטעני חבלה במשאית עד פתח מלון המלך דוד.
בכניסה חיכתה חוליה נוספת בפיקוד יוסף אבני – חבריה התחפשו לערבים. יחד הם פרקו את חומרי הנפץ, השתלטו על שער השירות ופרצו למטבח "קפה ריג'נס" שבאגף הדרומי.
בתוך דקות ריכזו הלוחמים את עובדי המטבח והציבו שבעה כדי חלב, כל אחד עם 50 ק"ג חומר נפץ, ליד עמודי התמיכה. בשעה 12:30 החריד פיצוץ אדיר את האגף הדרומי של המלון על כל קומותיו. בפיצוץ נהרגו 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 מאורחי המלון, ועשרות נפצעו. במשך יומיים פעלו לחילוץ הגופות.
האגף שנהרס בפיצוץ לא שוקם, והצבא הבריטי העביר את משרדיו לחלקים אחרים במלון. בפברואר 1947 הוכרז המלון כחלק מ"אזור ביטחון ב'" – שטח מבוצר ומוגן בגדרות תיל ושקי חול. רק אנשי הממשל הבריטי הורשו להתגורר במאה החדרים שנותרו בשימוש.
מספרי ההרוגים והפצועים
מספר ההרוגים המקובל היום, מקורו בספרו של ההיסטוריון הבריטי כריסטופר סייקס, "From Balfour to Bevin". סייקס היה מקורב לציונות ולממסד הבריטי, וביצע תיעוד מקיף של תקופת המנדט. בשל גישתו למקורות ממשלתיים, קרבתו למוקדי קבלת ההחלטות ולנכונותו לבקר את בריטניה עצמה, נחשב ספרו לאמין יחסית, גם בעיני חוקרים ישראלים. על כן, המספר שהביא – 91 הרוגים וכ־45 פצועים – הפך לנפוץ ולרשמי בציטוטים היסטוריים ובספרות מחקרית על האירוע.
הפינוי לא בוצע
באצ"ל אמרו כי נמסרה התרעה טלפונית על הפיצוץ. בשעה 12:10 הועבר מסר למרכזיית המלון, לעיתון Palestine Post ולקונסוליה הצרפתית. בקונסוליה פתחו חלונות כהכנה לפיצוץ, אך המלון עצמו לא פונה. הנהלת המלון התריעה – אך הבריטים התעלמו. המזכיר הראשי ג’ון שו סירב להגיב לקריאה. על פי עדות אחת אמר: "אני כאן לא כדי לקבל פקודות מהיהודים – אני נותן להם פקודות". בשעה 12:37 נשמע הפיצוץ, כל האגף הדרומי קרס.
המודיעין הבריטי ידע
מפקד משטרת המנדט, ג'ון מורי ריימר-ג'ונס, הזהיר מראש: המלון מסוכן ויש להגביר את האבטחה. הוא התריע בפני הנציב העליון ומזכיר הממשלה – אך נדחה.
בין משתתפי הפעולה היה גם היינריך ריינהולד – סוכן כפול, שתול של הבריטים בשורות האצ"ל. לפי הערכות, הוא העביר מידע כללי על כוונה לפוצץ את המלון, והבטיח לעדכן בפרטים מדויקים. אך השיחה השנייה לא התבצעה. ייתכן שזו הסיבה שהבריטים לא פינו את המלון: הם חיכו לעדכון נוסף, שלא הגיע – וסברו שהמבצע בוטל.
השלכות הפעולה
הפיצוץ במלון המלך דוד עורר סערה קשה ביישוב העברי. במקום לגבש את המחתרות, הוא יצר ביניהן קרע עמוק. גם היחסים עם שלטונות המנדט הידרדרו. הצבא הבריטי הגביר את נוכחותו בשטח – שיירות חמושות, עוצר על תל אביב וגל חיפושים במסגרת "מבצע כריש".
התגובה הקשה הגיעה גם מהדרג הבכיר. הגנרל אוולין יו בארקר פרסם פקודה אנטישמית שקראה להחרים את היהודים ולפגוע בהם כלכלית. הוא ננזף על כך בלונדון, אך לא הודח. הנציב העליון, קנינגהם, האשים את היישוב כולו באחריות לפיגוע וטען ששום תנועה טרוריסטית לא מתקיימת בלי תמיכה מתוך הציבור. בנוסף, הבריטים, הגבירו את המאבק בעלייה הבלתי לגאלית והחלו לשלוח מעפילים לקפריסין. גם ההנהגה היהודית גינתה. ההגנה ניתקה קשר מהאצ"ל ובן-גוריון הגדיר אותו "אויב העם היהודי".
כעבור שנה פרסם האצ"ל כרוז שבו טען כי האחריות על הפעולה הייתה משותפת לכל תנועת המרי העברי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה עד כמה השפיעה פעולת הפיצוץ על החלטת הבריטים לעזוב את הארץ. יוסף עברון, איש אצ"ל וחוקר שפירסם ביוגרפיה על עמיחי פאגלין, "גידי", שהיה קצין המבצעים של ארגון האצ"ל – טען כי לפעולה הייתה השפעה מכרעת. הוא הסתמך בין השאר על דבריו של קולונל ויליאם ניקול גריי, המפקד האחרון של משטרת המנדט, שאמר כי הפיצוץ היה "בין הגורמים להחלטה לנטוש את ארץ ישראל".
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
כשבוחנים את ההיסטוריה, חשוב לזכור: המציאות שבה אנו חיים היום שונה בתכלית מהתקופה שאותה אנו שופטים. אז פעלו להקים מדינה יהודית, היום אנחנו כבר חיים בה. ובכל זאת, יש ערך בלמידה מהעבר. במקרה של המחתרות, יש בהחלט מה ללמוד גם על מושג הנקמה.
נקמה אינה בהכרח שלילית. ביהדות קיימת הבחנה חדה בין נקמה פרטית, האסורה, לבין נקמה לאומית או ממלכתית – שלעיתים אינה רק מותרת, אלא אף נחשבת חובה מוסרית. כך נכתב בתהילים: "לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים".
נקמה היא ביטוי לריבונות ואנשי המחתרות הבינו זאת היטב. שמונה עשורים אחרי, נדמה שבמדינה היהודית שלנו מפחדים ממנה. אם לא היינו מפחדים מהמילה "נקמה" לא היינו שקועים היום באבק העזתי.
