משפטי פראג, שנקראו לעיתים גם משפט סלנסקי, היו סדרה של משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בפראג, בירת צ'כוסלובקיה. המשפטים נערכו בהשראתו של יוסיף סטלין ונועדו לבצר את שלטונו במדינות הגוש הקומוניסטי. בתאריך ט"ו בכסלו ה'תשי"ג, לפני 73 שנים, הוצאו להורג אחד עשר מנאשמי משפטי פראג. עשרה מהם – יהודים.
רגע היסטורי-עכשווי.
השתלשלות האירועים
במשפט המרכזי הועמדו לדין 14 נאשמים, מהם 11 יהודים. הדמות הבולטת הייתה רודולף סלנסקי היהודי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. המשפטים נפתחו ב-20 בנובמבר 1952 ונוהלו בידי הרשויות הצ'כוסלובקיות בהוראת מוסקבה. האווירה הייתה אנטישמית ואנטי-ישראלית.
סלנסקי וחבריו הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי-טיטואיסטי-ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני". סלנסקי הודה באשמות אחרי עינויים קשים, ואמר שהיה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב.
המשפט הפך גם לכלי התקפה אנטי-ציוני ואנטי-ישראלי, על רקע שינוי המדיניות של ברית המועצות במזרח התיכון. לאחר תמיכת הגוש הסובייטי בתוכנית החלוקה ב-1947, ישראל התקרבה למערב ולארצות הברית. בקרמלין היו מאוכזבים מכך. המשפטים שימשו דרך להציג בפומבי את שינוי היחס לישראל, במסגרת משפט ראווה עם גוון אנטי-ציוני ברור.
משפטי פראג היו חלק מהקמפיין האנטישמי של סטלין נגד "הקוסמופוליטיים חסרי השורשים", שנמשך מסוף שנות ה-40 ועד 1953. השלטון הסובייטי השתמש במושג הזה כדי לתקוף בעיקר אינטלקטואלים יהודים ולהציג אותם כחשודים בנאמנות לציונות ולמערב. בתוך הרצף הזה הגיע גם משפט סלנסקי בפראג, שבו יועצים סובייטים הובילו קו אנטי-יהודי ואנטי-ציוני ברור. כך המשפטים בפראג השתלבו בין משפט הסופרים ואנשי הרוח היהודים לבין משפט הרופאים בתחילת 1953, שבו הואשמו רופאים, רובם יהודים – בקשר נגד ההנהגה הסובייטית.
בתאריך 27 בנובמבר 1952 נגזר עונש מוות על 11 מהנאשמים, בהם סלנסקי וולדימיר קלמנטיס. גזר הדין בוצע ב-3 בדצמבר 1952, הוא ט"ו בכסלו ה'תשי"ג.
מעצר שני ישראלים בפראג
מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, שני ישראלים, הגיעו לפראג באותם הימים. הם נאסרו והואשמו בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. השניים שימשו עדים במשפט המרכזי ונשפטו בנפרד בהמשך. התביעה טענה לקיומה של "תוכנית אבריאל", שיוחסה לציר הישראלי לשעבר אהוד אבריאל, ונועדה לכאורה לשעבד את צ'כוסלובקיה ל"אימפריאליזם האמריקני". באותה תקופה הוכרז ציר ישראל בפראג אריה קובובי כאישיות בלתי רצויה.
אורנשטיין נידון למאסר עולם ושוחרר ב-1954. אורן נידון ל-20 שנות מאסר ושוחרר ב-1956 יחד עם שלושת הנאשמים במשפט המרכזי שלא הוצאו להורג. בשנת 1963 טוהר שמם של כל נאשמי משפטי פראג בידי שלטונות צ'כוסלובקיה.
התגובות בישראל
בישראל רוב הציבור דחה כבר מההתחלה את ההאשמות במשפטי פראג וראה בהן עלילות שווא.
עם זאת, במפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י הביעו אמון בגרסת התביעה. במפ"ם היתה מבוכה, בעיקר בשל מעצרו של מרדכי אורן, ממנהיגי הקיבוץ הארצי והמפלגה. באגף השמאלי במפ"ם, בראשות משה סנה, יעקב ריפתין ואליעזר פרי, טענו שההאשמות נכונות. לעומתם היו מי שאמרו שההאשמות נגד אורן נבעו מאי הבנה ושצריך לתקן אותן. אחרים גינו את המשפט אך ביקשו לא להפוך אותו לכלי תקיפה נגד הקומוניזם. בתוך המתח הזה, קבוצה של חסידי משה סנה שסירבה לגנות את המשפט ואת ההאשמה שאורן היה מרגל, נדרשה לעזוב את קיבוצי מפ"ם.
תיעוד ממשפטי פראג. צפו:
11 הנאשמים ממוצא יהודי במשפט סלנסקי:
- רודולף סלנסקי.
- בדז'ריך גמינדר.
- אוטו שלינג.
- אנדרה סימון – כינויו של אוטו כץ.
- אוטו פישל.
- רודולף מרגוליוס.
- לודביק פרייקה.
- בדז'ריך רייצין.
- ארתור לונדון.
- אויגן לבל.
- יוזף פרנק.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
האנטישמיות היא תופעה עתיקה שלא נעלמה גם אחרי השואה והקמת מדינת ישראל. בתוך המציאות הזו היו תמיד גם יהודים שבחרו להזדהות עם האויב, תופעה שהמחקר מכנה לעיתים "אוטו-אנטישמיות". משפטי פראג הדגישו את הפער הזה: חלק קטן בשמאל הישראלי האמין לגרסה הסובייטית, אבל רוב הציבור בארץ זיהה שמדובר במשפט ראווה ועמד לצד הנאשמים היהודים.
גם היום, יותר משנתיים בתוך המלחמה שטרם הסתיימה, יש קבוצה קטנה ורועשת שמקדמת קו שפועל בעולם נגד חיילי צה"ל, נגד מתיישבים ביהודה ושומרון ונגד מדינת ישראל. האנטישמים מוצאים לא פעם חיזוק לטענותיהם בקולות האלה, אותם קולות "אוטו-אנטישמיים".
נכון, המשפטים ההם יוצאי דופן ולמדינת ישראל הצעירה לא היה כיצד לפעול מול הסובייטים. ובכל זאת, מול כל אנטישמיות צריך לעמוד יחד, כי כשאנחנו מאוחדים, לאנטישמים קשה יותר לפעול. כמו בכל מדינה, גם אצלנו מתרחשים לעתים מעשים פסולים, אבל את הביקורת והתיקון צריך לעשות בתוך הבית, ולא מחוצה לו בחצר של האנטישמים.
