ראול ולנברג נולד היום לפני 113 שנים. הוא היה דיפלומט שוודי שפעל בהונגריה בתקופת השואה, והציל עשרות אלפי יהודים מהשמדה. ולנברג השתמש בדרכון הדיפלומטי ובמעמדו הרשמי כדי להנפיק מסמכי חסות ליהודים. בינואר 1945, לאחר שחרור בודפשט, הוא נעצר על ידי הסובייטים ונעלם. עד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. שמו ומורשתו מצוינים ברחבי העולם, והוא נחשב לדמות מרכזית בין חסידי אומות העולם.
רגע היסטורי-עכשווי.
ראשית דרכו
ראול ולנברג נולד ב־4 באוגוסט 1912 בלידינגה, סמוך לסטוקהולם. הוא גדל במשפחה שוודית נוצרית, מיוחסת ואמידה, שפעלה בתחומי הבנקאות, הדיפלומטיה והתעשייה. סבו, גוסטב ולנברג, מילא את מקומו של אביו שמת לפני לידתו – וחינך אותו ברוח הומניסטית.
בזכות קשריו של הסב, ולנברג עבד בדרום אפריקה ובהמשך בחיפה, שם פגש פליטים מגרמניה הנאצית ונחשף למצוקתם. לאחר שחזר לשוודיה, הצטרף לחברה בבעלות איש עסקים יהודי-הונגרי ונשלח מטעמה לנסיעות ברחבי אירופה, כולל מדינות תחת שלטון נאצי. במהלך שליחויותיו למד את מנגנוני הבירוקרטיה הגרמנית וראה מקרוב את רדיפת היהודים.
שוודיה נותרה נייטרלית בזמן המלחמה, אך תחילה הגבילה כניסת יהודים לשטחה. רק בשנים 1942–1943 החלה לקלוט פליטים יהודים בקנה מידה רחב. ולנברג המשיך לפעול כאיש עסקים, תוך שהוא צבר ניסיון בשטח והעמיק את היכרותו עם המציאות באירופה הכבושה.
פעילותו בהונגריה
במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה הונגריה בת ברית של גרמניה הנאצית. יהודי הונגריה סבלו מאנטישמיות, אך מצבם היה טוב יחסית – עד מרץ 1944. באותו חודש פלשו הנאצים להונגריה. בתוך שבועות, החל שילוח יהודים לאושוויץ. כ־700 אלף איש עמדו בסכנה מידית.
הקהילה היהודית הקימה את ועדת העזרה וההצלה בניסיון לארגן יציאה מהמדינה. הנציגות השוודית בבודפשט, שפעלה בשם מדינה נייטרלית, החלה להנפיק תעודות חסות ליהודים. פר אנגר, דיפלומט שוודי, ניהל את הפעולה – אך היקפה היה מוגבל. שוודיה פנתה לממשלת הונגריה וביקשה לעצור את הגירושים. היא גם דרשה לחזק את הצוות הדיפלומטי בשטח.
באותו זמן, ארצות הברית הקימה את הוועד לענייני פליטים. כשהבינו בוועד את מאמצי השוודים, יזמו הקמת משלחת חדשה להצלת יהודים בבודפשט. קולומן לאואר, איש עסקים ממוצא יהודי, הציע את שותפו – ראול ולנברג. הוא הכיר את הונגריה, שלט בבירוקרטיה הנאצית, ונודע ביכולות משא ומתן, אלתור ואומץ. ולנברג מונה לראש המשלחת.
שליחות ההצלה
לפני שיצא לבודפשט, דרש ולנברג סמכויות רחבות: מעמד דיפלומטי רשמי, תקציב גדול, אישור לשחד גורמים מקומיים, וזכות להשתמש במתקנים דיפלומטיים להגנה על יהודים. הבקשה הייתה יוצאת דופן – עד כדי כך שראש ממשלת שוודיה נדרש לאישור המלך. הדרישות אושרו.
ולנברג הגיע לבודפשט ב־9 ביולי 1944. אז כבר נשלחו כ־400 אלף מיהודי הונגריה לאושוויץ. הוא ריכז את מאמציו בהצלת 200 אלף היהודים שנותרו בעיר. הכלי המרכזי: דרכוני חסות שוודיים – מסמכים מרשימים, מלאים חותמות וסמלים, שנראו רשמיים אך לא היו בעלי תוקף חוקי אמיתי. במקור קיבל אישור ל־1,500 דרכונים. בהמשך הצליח להרחיב את המכסה ל־4,500 – אך בפועל הפיץ למעלה מ־13,000. הוא הקים צוות מקומי של מאות עובדים.
באוגוסט 1944 נראו סימני שינוי. משלוחי היהודים נעצרו, והורטי שקל להתנתק מגרמניה. אך ב־15 באוקטובר ביצעו הנאצים הפיכה. הורטי סולק, ובמקומו מונה פרנץ סלשי, מנהיג מפלגת צלב החץ האנטישמית. שליחותו של ולנברג עמדה בפני אתגר חדש, קשה ומסוכן בהרבה.
תקופת ממשלת צלב החץ
תחת שלטונו של סלשי הופסקה ההגנה על יהודי בודפשט. אלפי יהודים נרצחו ברחובות, וגופותיהם הושלכו לנהר הדנובה. עשרות אלפים נשלחו לעבודות כפייה ולצעדות מוות. כמאה אלף נותרו בגטו בתנאים קשים.
הנאצים, בהובלת אדולף אייכמן, ניסו להאיץ את משלוח שארית היהודים לאושוויץ. אך ולנברג המשיך לפעול: הנפיק אלפי דרכוני חסות, הקים כ־30 בתי מחסה עליהם התנוסס דגל שוודיה, ועמד בקשר עם שיירות אסירים. הוא התעמת עם אנשי ממשל, כולל אייכמן, ודאג לשחרר יהודים בטענה שהם תחת חסות שוודית. ולנברג פעל גם בדרכים לא שגרתיות: שוחד, איומים, ועימותים פיזיים עם שומרים. הוא חילק מסמכים בתחנות רכבת, טיפס על קרונות, ולעיתים הסתפק בפתק רשמי.
בצעדות המוות הגיע לשיירות, חילק ניירות, ושחרר יהודים בעזרת משאיות של הצלב האדום. עד תום המלחמה, הציל לפחות 20 אלף יהודים באופן ישיר. לפי הערכות, פועלו סייע להצלת כ־100 אלף יהודים.
המעצר וההיעלמות
ב־17 בינואר 1945, מיד לאחר שחרור בודפשט מהכיבוש הנאצי, עצר הצבא האדום את ולנברג והוא נעלם. יחד עם נהגו וילמוש לנגפלדר, ניסה ולנברג ליצור קשר עם הפיקוד הסובייטי ועם השלטון ההונגרי החדש. הם נלקחו למפקדה הסובייטית בדברצן, ומשם הועברו לידי הנ.ק.ו.ד., שהעביר את ולנברג למוסקבה. תחילה נכלא בלוביאנקה, אחר כך בלפורטובו, ויש להניח שהועבר בהמשך למחנה עבודה בסיביר. אמו, מאי פון דרדל, ניסתה לפעול דרך ערוצים דיפלומטיים לקבלת מידע, אך הסובייטים מסרו כי הוא במעצר הגנתי – לטובתו.
רק ב־1957 פרסמו הסובייטים מסמך רשמי, בו נטען כי ולנברג מת בכלא ב־16 ביולי 1947. אך עדויות רבות שהצטברו לאורך השנים סיפרו אחרת. אסירים לשעבר העידו כי פגשו בו גם בשנות ה־50. הסובייטים דבקו בגרסת המוות, והגרסה נותרה בעינה גם אחרי נפילת ברית המועצות.
ב־2007 נמסרו לרב הראשי של רוסיה, ברל לזר, מסמכים מהפס"ב שעסקו בוולנברג. ביניהם הופיעו תמונות מדרכונו, מסמכים מכלא לוביאנקה וטופס בקשה לנתיחה לאחר המוות. אך גם המסמכים האלה לא שפכו אור ממשי חדש.
ההשערות
הסיבות למעצרו לא התבררו סופית. אחת ההשערות היא שוולנברג ביקש לדון עם הסובייטים בתוכנית לשיקום יהודי הונגריה, אך עורר את חשדם. ייתכן שראו בו סוכן אמריקני. אחרים מצביעים על קשריו עם הג'וינט, או על מעמדו כבן למשפחת ולנברג העשירה, שלדעת הסובייטים החזיקה מידע רגיש על הון יהודי שהוברח למערב.
מאמצים לחשוף את האמת נמשכו לאורך עשורים. ב־1989 הוחזרו למשפחתו פריטים אישיים, כולל דרכון ובגדים. ב־1991, עם נפילת ברית המועצות, הקימו שוודיה ורוסיה ועדת חקירה משותפת. במשך עשור אספו עשרות אלפי מסמכים וראיינו עדים. ב־2001 הגישו הצדדים דוחות נפרדים. השוודים קבעו כי גורלו לאחר 1947 אינו ברור. הרוסים טענו כאמור שמת באותה שנה במתקן כליאה, אך לא סיפקו ראיות חותכות.
ב־2010 נחשפה אפשרות שוולנברג היה "אסיר מס' 7" שנחקר שישה ימים אחרי תאריך מותו הרשמי. ב־2012 נחשפה הוראה סובייטית לחסום גישה למסמכים הקשורים אליו. למרות שב־2000 הודו הרוסים כי מת בשבי, הם לא ציינו כיצד.
התעלומה נמשכת
ב־2015 פורסם מחקר שטען כי הסובייטים חשדו שוולנברג היה מעורב בעסקאות עקיפות של ציוד עם הנאצים. ב־2016 נחשף יומן של ראש הק.ג.ב לשעבר, בו נטען כי ולנברג הוצא להורג בהוראת סטלין, כדי להסתיר קשרים סובייטיים עם נאצים שנמלטו לדרום אמריקה. לפי היומן, גופתו נשרפה. גם מידע זה לא אומת.
ב־2017 הגישה משפחתו תביעה נגד שירות הביטחון הרוסי על מניעת גישה למסמכים. התעלומה נותרה בעינה. בשנת 1979 התאבדו אמו ואביו החורג, בהפרש של יומיים – מתוך ייאוש מתמשך. בני המשפחה ממשיכים עד היום לדרוש תשובות. ולנברג, שהציל אלפים, נעלם בלי הסבר, ושאלת גורלו נותרה פתוחה.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
ערך החיים וקדושתם נעשה זול בתקופת מלחמה ועוד יותר במהלך השואה. ולנברג הוכיח שאפשר גם אחרת. הוא לא עמד מהצד ולא חיכה לפקודות. הוא בחר לפעול – להגן, לעזור, להציל. האיש הזה הוכיח שלא צריך נשק כדי להיות גיבור והציל ככל הנראה עשרות אלפי יהודים. הוא ידע שחייהם חשובים לא פחות משלו.
קדושת החיים היתה ערך עליון עבור ולנברג, ואם יש דרך נכונה לזכור אותו היא לקדש את החיים בכל יום ויום, לחיות. שנהיה ראויים לו ולחסידי אומות העולם האחרים.
חחח איך אפשר לעשות כתבה על ראול ולנברג בלי להזכיר את מי שניצח על הפעילות הזאת והיה יהודי שנעלם מההיסטוריה משה קראוס