"פקודת העיתונות" העניקה לשלטון סמכויות דרקוניות על התקשורת, ובמשך עשרות שנים היתה חלק ממשי מעולם העיתונאות בישראל. ב־25 במאי 2017 היא בוטלה סוף סוף. רגע היסטורי-עכשווי.
הפקודה נולדה ב-1933
בשנת 1933 חוקק שלטון המנדט הבריטי את פקודת העיתונות בארץ ישראל. המטרה הייתה פשוטה: לאפשר פיקוח הדוק על העיתונות היהודית והערבית ולמנוע גילויים של מחאה או מרי אזרחי. כל מי שרצה להוציא עיתון נדרש לקבל רישיון מהממשל. אם פורסם בו תוכן שיכול "לסכן את שלום הציבור", העיתון הושתק. גם בית הדפוס שבו הודפס העיתון נסגר לעיתים באותו צו.
כעבור יותר מעשור, ב־1945, חיזק השלטון את שליטתו באמצעות תקנות ההגנה לשעת חירום. גם הן חייבו כל פרסום לעבור ביקורת מוקדמת של צנזורה צבאית. עיתונים, ספרים, חוברות – כולם הוכפפו לפיקוח. סעיף 87 העניק לצנזור סמכות לאסור כל פרסום שעלול לפגוע בשלום הציבור או בביטחון המדינה. סעיף 88 הרחיב את הסמכות גם להדפסה, ייבוא, ייצוא והפצה של כל חומר מודפס.
"הצנזור רשאי לאסור בצו, בדרך כלל או במיוחד, לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי".
(סעיף 87)
פקודת העיתונות עוררה התנגדות נרחבת מצד משפטנים, עיתונאים ופעילי חופש ביטוי. הם טענו כי מדובר בשריד שלטוני מתקופה קולוניאלית, שאינו מתאים למדינה דמוקרטית. למרות הביקורת, הפקודה נותרה בתוקף במשך עשרות שנים.
כך נשמרה הפקודה גם אחרי קום המדינה
פקודת העיתונות פורסמה לראשונה בחוקי ארץ ישראל בינואר 1933. ארבע שנים אחר כך, הורחבו סמכויות הנציב העליון. ניתנה לו הסמכות לסגור כל עיתון אם פורסם בו דבר שעלול לסכן את שלום הציבור. גם פרסום של שמועות שקר או ידיעות שגרמו לבהלה, הספיקו לסגירה מיידית. בשנת 1939 נוספה אפשרות לסגור לא רק את העיתון – אלא גם את בית הדפוס שבו הודפס. בית דפוס ששותף להפרה, נאסר לעיתים מלהדפיס עיתונים נוספים. כך נבנתה מערכת סנקציות שלמה שמנעה פרסום עצמאי.
אחרי קום המדינה צורפה הפקודה לספר החוקים של ישראל. הסמכויות הועברו לשר הפנים. בגרסתה המקורית, חייבה הפקודה למסור ארבעה עותקים מכל גיליון לממשל הבריטי. ב־1953 עודכנה הדרישה: עותקים הועברו לגנזך המדינה, לספרייה הלאומית, לספריית הכנסת, למשרד הפנים ולמשרד החינוך. בשנת 2000 צומצמה הדרישה – והחובות הקשורות לספרים ומסמכים אחרים בוטלו כליל.
במהלך השנים עתרה האגודה לזכויות האזרח שלוש פעמים לבג"ץ נגד הפקודה. רק בעתירה השלישית, הודיע שר הפנים דאז, אריה דרעי, כי יקדם הצעת חוק לביטולה. הכנסת נענתה, ובפברואר 2017 אושרה ההצעה בקריאה ראשונה. ב־29 במאי 2017, בדיוק היום לפני שמונה שנים, היא בוטלה רשמית.
מקרים שחשפו את גבולות הפקודה
- בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה שגויה. לפי הפרסום, ישראל עמדה לשלוח 200 אלף חיילים למלחמת קוריאה, כדי לסייע לארצות הברית. הממשלה הכחישה מיד את הדיווח, אך הנזק כבר נגרם.
עיתון "קול העם", ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית, ניצל את ההזדמנות. מאמר חריף תקף את הממשלה על "ספסרות בדם הנוער הישראלי". שר הפנים, ישראל רוקח, החליט לסגור את העיתון ל־15 ימים, לפי סמכותו בפקודת העיתונות.
העיתון עתר לבג"ץ בטענה לפגיעה חמורה בחופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, קיבל את העתירה. פסק הדין – בג"ץ קול העם – הפך לאבן דרך. אגרנט הסתמך על מגילת העצמאות, וקבע שחופש הביטוי הוא זכות עילאית במשפט הישראלי. - המקרה האחרון אירע במאי 2017. בעיצומם של הליכי ביטול הפקודה, הורה משרד הפנים לסגור את המקומון הרוסי "אילת לייב". העילה: העיתון לא ביקש רישיון כפי שנדרש לפי החוק. רק אחרי שהפרסום נחשף ב"הארץ" – חזר בו משרד הפנים מההוראה.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
בכל העולם המערבי, כלי התקשורת נהנים מחופש ביטוי כמעט מוחלט. מותר לכתוב ולהגיד כמעט כל דבר – בלי הפרעה. עם השנים נוצלו הפלטפורמות הללו כדי לקדם מגוון רחב של אג'נדות, לרוב פתוחות יותר ושמרניות פחות.
מאז שבוטלה פקודת העיתונות – בדיוק היום, לפני שמונה שנים, כל אחד יכול לפתוח עיתון תחת ההגבלות המוכרות בלבד: חוק לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות וצווי איסור פרסום. מעבר לכך שוק התקשורת בישראל חופשי. ב־29 במאי 2017 הסתיים עידן שבו היה אפשר לסגור עיתון בצו מנהלי.
לא רוצים רעל בחיים
אבל דווקא עם הרחבת החירות התמונה השתנתה ולא למקום טוב. במיוחד נדמה כי מאז הטבח בבוקר שמחת תורה ה'תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כלי התקשורת השונים בכלל הפלטפורמות אף הקצינו בתפיסתם את המציאות. הרבה יותר מדי הדהוד מסרים של חמאס, ומנגד, פחות מדי עידוד לעם ישראל.
לאחרונה אני שומע שוב ושוב על אנשים – מפורסמים ושאינם – שהפסיקו לצרוך חדשות. הם לא צופים במהדורות ולא מתעדכנים ביישומונים למיניהם. הם בוחרים לתווך לעצמם את המציאות דרך קבוצות וואטסאפ וערוצי טלגרם. הם פשוט לא רוצים את הרעל הזה בחיים.
הצטרפו למהפכה
כאן אנחנו נכנסים לתמונה – "רגע NEWS". בחצי השנה שחלפה מאז שעלינו לאוויר, אנחנו מנסים לעשות תקשורת אחרת. לדווח על הכל, בלי להתעלם, בלי לייפות – אבל גם בלי להרעיל או להבהיל. להציג תמונה הוגנת, לאפשר לקורא לגבש את עמדתו בעצמו. ובמקביל – לא לשכוח את הסיפורים המשמחים. את הרגעים הקטנים שלא יזכו לאזכור בשום מקום אחר. חדשות בפוקוס חיובי. הצטרפו למהפכה – היא כבר יצאה לדרך ובקרוב תתרחב.
