הקונגרס הציוני העולמי הראשון נערך בבזל שבשווייץ בין 29 ל־31 באוגוסט 1897, א'–ג' באלול תרנ"ז, לפני 128 שנים. זה היה הכינוס הגדול הראשון של צירי התנועה הציונית. את המעמד יזם והוביל בנימין זאב הרצל, שהפך לדמות המרכזית של הציונות המדינית.
רגע היסטורי-עכשווי.
היוזמה לקונגרס וארגונו
הקונגרס הציוני הראשון נולד מתוך התעוררות לאומית שסחפה את יהודי מזרח אירופה בעקבות רעיונותיו של בנימין זאב הרצל. ספרו "מדינת היהודים" והכישלון בגיוס בעלי הון יהודים דחפו אותו להקים במה פוליטית.
במרץ 1897 התכנסה בווינה "ועידה מקדימה" ובה נבחרה ועדה מארגנת. הרצל התעקש על כינוס פומבי. תחילה תכנן לקיימו בציריך, אך נציגי רוסיה התנגדו, מחשש שהקונגרס יזוהה עם מהפכנים. הוצע לקיימו במינכן, אולם רבנים וראשי קהילה התנגדו בחריפות. הם חששו שהכרזה על "עם יהודי המבקש מולדת" תערער את נאמנות יהודי גרמניה למדינה. הביקורת אף הופיעה בעיתוני מינכן. הרצל נאלץ לשנות כיוון ובחר בבזל.
בשבת שלפני פתיחת הקונגרס עלה הרצל לתורה בבית הכנסת וכתב ביומנו:
"מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת… אל בית הכנסת… כשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות…".
מהלך הקונגרס – טקס הפתיחה
ב־29 באוגוסט 1897 נפתח הקונגרס באולם "בית הקזינו". נכחו 208 צירים מ־16 מדינות, עשרות כתבים ועשרות צופים נרגשים – יהודים ושווייצרים לא־יהודים.
את המעמד פתח קרפל ליפה מרומניה, זקן הצירים. הוא האריך בדבריו פי שלושה מהמוקצב, אך ריגש את הקהל כשברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". בסיום העביר את פטיש היושב־ראש להרצל והכריז: "הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא מולדת".
כשניסה הרצל לפתוח בנאומו, פרצו תשואות בלתי פוסקות שנמשכו כרבע שעה. היו אף מי שקראו "יחי המלך!". בנאומו אמר: "רוצים אנו להניח את אבן־הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי". הוא הדגיש כי "הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ־היהודים" והזהיר מפני הסתננות לא־מאורגנת לארץ: "אין מקום בעולם שבו ישגיחו בבוא היהודים ביתר מהירות מאשר במולדתם ההיסטורית".
דבריו התקבלו שוב בתשואות רבות. ההתרגשות באולם הייתה גדולה. הרצל נבחר פה אחד לנשיא הקונגרס. אחריו נאם מקס נורדאו ותיאר את סבל היהודים בעולם.
דיוני הקונגרס
הקונגרס נחלק לוועדות שונות ונתקיים דיון כללי במליאה בראשות הרצל. ביום השלישי התקבלו ההחלטות המרכזיות: הוקם ארגון ציוני עולמי עם ועד פועל בווינה בראשות הרצל, הונהג "השקל הציוני" – מיסוי מרצון של פרנק לשנה, ונקבעה שיטת בחירות ייצוגית: ציר אחד על כל מאה רוכשי שקל.
ויכוח חריף פרץ בין חובבי ציון, שתבעו עלייה מיידית, לבין הרצל ותומכיו שביקשו תחילה ערבויות בינלאומיות. הפשרה באה בדמות תוכנית בזל: "מטרת הציונות היא ליצור לעם היהודי בית ונחלה בארץ־ישראל, שיובטחו במשפט הפומבי". את הנוסח הגה מקס נורדאו, בכוונה בניסוח עמום כדי לא לעורר התנגדות מצד הסולטאן העות'מאני.
מאחורי הקלעים הרגיע הרצל את מקורבו יעקב דה האז: "אל תדאג. גם כך יפרשו זאת הבריות כאילו כתבנו מדינה יהודית". הרצל הקפיד שלא יאמרו בפומבי דברים העלולים לפגוע במתיישבים בארץ ישראל וביהודי רוסיה. הוא ידע כי בקהל הנוכחים היו גם סוכני משטרה של הצאר וסוכנים של הסולטאן.
בסיום הדיונים הכריז הרצל: "תם הקונגרס הציוני הראשון". דבריו נבלעו בתשואות שנמשכו כמעט שעה. אנשים רקעו ברגליהם, נשים נופפו בממחטות, הצירים התחבקו והתנשקו. אחרים פרצו בשירה ובריקודים על שולחנות וכיסאות. מכל עבר עלו הקריאות: "לשנה הבאה בירושלים!".
תוצאות הקונגרס
לקונגרס הציוני הראשון הייתה חשיבות היסטורית עצומה. הוא הציב את "הבעיה היהודית" על סדר היום הבינלאומי ונתן תהודה עולמית לתנועה הציונית. לראשונה ישבו יחד יהודים ממזרח וממערב אירופה, מפגש שסימל אחדות לאומית. בבזל הוגדר היעד – בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
במקביל הונחו היסודות המוסדיים: הוקמה ההסתדרות הציונית, נבחר ועד פועל בן 18 חברים והנהלה מצומצמת בת חמישה, בראשות הרצל. הונהגה זכות בחירה באמצעות "השקל הציוני", וכך הותוותה התשתית הארגונית להמשך הדרך.
הסופר ישראל זנגוויל כתב:
"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על נהר בזל ישבנו והחלטתנו נחושה לא לבכות עוד!".
חיים נחמן ביאליק הקדיש שיר לצירים:
"אך גם במחשכים כשמש בל־ידעך, זכרונכם בעמכם הנדח".
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
לפעמים איננו שמים לב, אך לתאריך יש משמעות עמוקה, גם בלי כוונה מיוחדת. את גירוש יהודי גוש קטיף קבעו ליום שאחרי תשעה באב, שהוא יום חורבן. ולהבדיל, ייתכן שהרצל כלל לא ידע, אך בחירת מועד הקונגרס הציוני הראשון ליום א' באלול היתה כל כך סמלית.
אלול – חודש הרחמים והסליחות – הפך באותה שנה, תרנ"ז, מחודש של תשובה פרטית לחודש של תשובה לאומית. תשובה שכעבור חמישים שנה התגלגלה למדינה בארץ המולדת, ארץ חמדת אבות.
וכמו שסיכם הרצל ביומנו, ימים אחדים לאחר שובו לווינה:
"אילו באתי לסכם את קונגרס בזל באִמרה אחת – שעלי להישמר לא לבטאה בפומבי – הרי היתה זו: בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וּודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכל".
