בי"ג באב ה'תש"ז, 31 ביולי 1947, התגלו שתי גופות תלויות על עץ בחורשה שקטה בנתניה. אלה היו הסרג'נטים הבריטים פאולי ומרטין – שנחטפו ונשפטו על ידי האצ"ל. ההוצאה להורג הייתה תגובה ישירה לתליית שלושה מלוחמי המחתרת. בתוך שעות – הארץ סערה והיחסים עם השלטון הבריטי הגיעו לנקודת רתיחה.
רגע היסטורי-עכשווי.
הרקע לפרשה
לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, הלחץ הפוליטי בבריטניה הלך וגבר. וינסטון צ'רצ'יל, אז באופוזיציה, התריע בפרלמנט: בריטניה מחזיקה בארץ קטנה צבא עצום – רק כדי "לנהל מלחמה מאוסה נגד היהודים". בעיני רבים, הנוכחות הבריטית הפכה לסמל של איבוד שליטה.
בארץ, מדיניות ההוצאות להורג שהובילו הבריטים עוררה זעם רב. שלמה בן־יוסף, מרדכי שוורץ, ודב גרונר – כולם עלו לגרדום, והציבור רתח. האצ"ל הגיב באזהרה ברורה: אם ייתלו לוחמים יהודים, ייתלו גם אנשי צבא בריטיים. "על גרדום בגרדום נשיב" – זו הייתה ההכרזה. האצ"ל עבר לפעול בנחישות גוברת. בשלב הזה, הרקע היה בשל לפרשה שהסעירה את הארץ – תליית הסרג'נטים.
תכנון וביצוע החטיפה
פאולי ומרטין היו סמלים בריטיים ששירתו ביחידת ביטחון שדה באזור השרון. אף שדרגתם הייתה נמוכה, הייתה להם גישה למידע רגיש. הש"י הצליח לגייסם כמקורות והם הגיעו לעיתים לבלות בנתניה בלבוש אזרחי – בניגוד לנהלים.
ב־4 ביולי 1947 ישבו השניים עם איש ש"י בבית הקפה "גן ורד" שבכיכר העצמאות. איש אצ"ל זיהה את מבטאם האנגלי, עקב אחריהם למחנה נופש סמוך – ודיווח.
האצ"ל נערך לפעולה. ב־11 ביולי הוצאו מהסליק אקדחים, תחמושת, כלורופורם ומטליות. בנימין קפלן, מבוקש ובוגר פריצת כלא עכו, פיקד. יוסי מלר, תושב העיר, הביא מונית שחורה עם לוחיות מזויפות. הרכב הוסתר ברחוב הרצל.
בליל החטיפה שבו הסרג'נטים ל"גן ורד". אנשי האצ"ל ארבו ליד בית הקפה. אחרי חצות, כשהשלושה עברו סמוך, עצרה לידם המונית. ארבעה רעולי פנים קפצו החוצה עם אקדחים. אחד הסרג'נטים ניסה להתנגד – אך נכשל. השלושה נדחסו לרכב. איש הש"י שוחרר. השניים נלקחו למלטשת יהלומים בטוברוק, שם הוחזקו בבונקר תת־קרקעי כשבועיים.
חטיפה ותגובה מהירה
רק בבוקר ה־12 ביולי דווח על החטיפה. איש הש"י נלקח מיד לחקירה בתחנת טול־כרם, שם גולל את הפרטים.
הידיעה הגיעה במהירות לראשי "ההגנה". הארגון נערך לאתר את הסמלים ואפילו לפעול בכוח. מפקד הש"י האזורי הגיע לנתניה לפקח על החיפושים. יהושע בר־זיו, לשעבר מפקד הש"י בעיר, העביר לו מידע על בונקר תת־קרקעי בביתו של איש האצ"ל חיים בנאי ברמת טיומקין. הם היו בטוחים שהחטופים שם – ודיווחו על כך ל"הגנה". המידע היה שגוי.
למחרת פורסמה בעיתון הודעה שלפיה קיבל ראש העיר מסר מהאצ"ל: החטופים לא ישוחררו עד שתתברר שאלת החנינה לשלושת הנידונים למוות. בתגובה, הבריטים כיתרו את נתניה והסביבה. ב־13 ביולי החלו בחיפושים נרחבים.
בלבול, מידע שגוי וכמעט חשיפה
"ההגנה" האמינה שיש בידיה מידע מדויק על מקום החטופים. המידע הגיע עד ישראל גלילי ודוד בן־גוריון. השניים חלקו בעמדותיהם: גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה, תמך בפעולה עצמאית לשחרור החטופים, בן־גוריון, המפקד העליון של "ההגנה" ויושב ראש הסוכנות היהודית, דרש שהבריטים יעשו זאת – כחלק ממדיניות "הסזון הקטן" נגד האצ"ל והלח"י.
בן־גוריון חשש שהאצ"ל יאשים את "ההגנה" אם ייתלו שלושת הנידונים. לכן פעל בזהירות: העביר לבריטים מידע על בונקר מדומה בבית חיים בנאי ברמת טיומקין – גם לראש מועצת נתניה, עובד בן־עמי, כדי להסוות את המקור.
התוכנית השתבשה. בן־עמי סיפר על המידע לחבר המועצה הרוויזיוניסט יעקב צ'ינסקי, שידע שהחטופים לא שם. למרות זאת, הזהיר את מפקד האצ"ל במחוז, אברהם אסף, על החיפושים הצפויים. אסף דאג להוציא מבעוד מועד את האקדחים, הכלורופורם והחבלים מהסליק הקטן בבית בנאי.
ב־14 ביולי הוטל עוצר על נתניה. הבריטים פשטו על רמת טיומקין עם טנקים ושריוניות. ביתו של בנאי נהרס – אך החטופים לא נמצאו.
באותו זמן שהו פאולי ומרטין בבונקר שנחפר מתחת למלטשת "פלדמן" בשכונת טוברוק. תושבים דאגו להם למזון. הם הוחזקו תחת השפעת כלורופורם. עם ההתעוררות, נאמר להם באנגלית: "נאסרתם בידי הארגון הצבאי הלאומי כבני ערובה".
עמיחי פאגלין ("גידי"), מפקד המבצעים של האצ"ל, יזם מבצע הטעיה: רכב מלא בציוד רפואי ננטש בהרצליה כדי לבלבל את הבריטים. בנוסף, הוכנסו בקבוקי חמצן לבונקר – ופאגלין שב לתל אביב.
אך הסכנה לא חלפה. שוטרים בריטיים סיירו בטוברוק, והמאבטחים על המלטשה ברחו מחשש שייתפסו. שומר מלטשה סמוכה חשב שמדובר בגנבים – והזעיק את המשטרה. הבריטים פשטו על המקום אך שוכנעו לעזוב.
ביום חמישי, 17 ביולי, לאחר שלושה ימים של מצור צבאי הוסר העוצר מעל 15,000 תושבי נתניה, אולם העיר עצמה נותרה תחת מצור.
גזרי דין ותלייה כפולה
החיפושים אחר הסרג'נטים בנתניה נמשכו שבועיים – ללא הצלחה. ב־26 ביולי הוסר המצור. יום למחרת, ברדיו "קול ירושלים", הודיעו: שלושת לוחמי האצ"ל יועלו לגרדום. עם שחר, ב־29 ביולי 1947, בכלא עכו, נתלו בזה אחר זה אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. הם היו עולי הגרדום האחרונים.
באותו בוקר, הורה מפקד מטה האצ"ל חיים לנדאו לתלות את הסרג'נטים הבריטים. עמיחי פאגלין הגיע לנתניה, והורה לבצע את התלייה במלטשת היהלומים – לא בחורשה מחשש שהמעשה ייחשף מוקדם מדי.
בשעות הצהריים נכנס פאגלין לבונקר עם ארבעה לוחמים. פסק הדין הוקרא באנגלית. עיני פאולי ומרטין כוסו. הם נקשרו, הועלו על כיסאות – ונשמטו. השניים נחנקו למוות שמונה־עשר יום לאחר חטיפתם.
גופות, מוקש וחרדה בנתניה
אחרי התלייה, היה ברור שלא ניתן להעביר את הגופות מיד. פאגלין הורה להורידן לבונקר שבמלטשה, לכסות את הפתח ולהעבירן עם שחר.
ב־30 ביולי, לפנות בוקר, הובאה מונית מתל אביב. נהג האצ"ל, יוסי מלר, חיפש דרך פנויה מהבריטים. בשעה 09:00 הועלו הגופות לשקים והועמסו – לעיני פועלי מלטשות סמוכות. חלקם היו אנשי "ההגנה". כששאלו לפשר השקים, נענו שמדובר בנשק. כשאיימו להחרים שלף לוחם אצ"ל אקדח ואיים עליהם: "מי שלא ייפגע כאן, נגמור איתו בבית".
המונית יצאה למירוץ נגד הזמן. היעד: חורשת אקליפטוסים ליד אבן יהודה. שם נתלו הסמלים על עצים, מוקש כבד הונח מתחתיהם, ולגופות צמודו פתקים: "נמצאו אשמים בריגול ובכניסה בלתי חוקית".
בשעה 11:00 נמסרה ההודעה לעיתונים – אך הגופות לא אותרו עד למחרת, 31 ביולי. בשעה 07:00 מצאו אותן נוטרים יהודים, שלא התקרבו מחשש מוקשים. הצבא הבריטי הגיע, יחד עם עיתונאים ונציגי היישוב. קצין בריטי ניסר את הענף שעליו היה תלוי קליפורד מרטין – והמוקש התפוצץ. בעיר החלה פאניקה. חברי "ההגנה" חסמו את היציאות מהעיר וניסו להשיב את הסדר.
אלימות בארץ ובאנגליה
בערב שבו התגלו גופות הסרג'נטים, השתוללו חיילים ושוטרים בריטים בתל אביב. הם הכו באלות עוברי אורח, ניפצו חלונות ראווה וירו למוות בחמישה אזרחים. 27 נוספים נפצעו. שלטונות המנדט לא התערבו.
גם בבריטניה פרצו מהומות אנטישמיות. חנויות יהודיות הותקפו, חלונות נופצו, בעלים נסקלו. בתי כנסת הושחתו ואחד אף הוצת. כתובות נאצה רוססו ויהודים הוכו.
ב־1 באוגוסט 1947, יום לאחר גילוי הגופות, נקברו הסרג'נטים בבית העלמין הצבאי ברמלה. באותו יום הובאו לקבורה בתל אביב חמשת ההרוגים היהודים שנפלו בהתפרעויות.
חודש וחצי לאחר מכן, בספטמבר, נרצחו מאיר וראובן פלסקובסקי, אב ובנו מכרכור, פעילי "ההגנה". הם נדרסו במכוון ליד פרדס חנה בידי פטרול צבאי בריטי – במה שנחשב לפעולת נקם על תליית הסרג'נטים.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
נכון, יש הטוענים כי פרשת הסרג'נטים פגעה בלגיטימציה של היישוב. אולם, פרשה זו יחד עם פיצוץ מלון המלך דוד וליל ההלקאות, נחשבת לאחת המכות הקשות שספג השלטון הבריטי. יש הרואים בה זרז לנסיגת בריטניה מהארץ. ועדת אונסקו"פ, שפעלה בארץ באותה עת, לא יכלה להתעלם מהאירועים. במקביל התחוללה גם פרשת אקסודוס, ושתי הפרשות יחד חיזקו את ההחלטה לסיים את המנדט.
חודש לאחר התלייה, התקיים דיון חירום בפרלמנט הבריטי – ונרשמה הסכמה רחבה לעזיבה מיידית. לימים, אמרו בכירים כי התלייה הייתה גורם מכריע. לדברי בגין, היא אף הצילה את חיי לוחמי המחתרות, שכן לא בוצעו עוד הוצאות להורג.
בסופו של דבר זה תמיד אותו סיפור: כאשר יהודים מגיבים לאירוע בצורה ברורה ומוחלטת, גם אם בודדים נפגעים וזה כואב, העם כולו מרוויח בטווח הארוך. תחי מדינת ישראל.
מעניין מאוד, חשוב לציין שמדובר בארגון ולא בצבא של מדינה. היום ההתנהלות חייבת להיות שונה כי אנחנו לא פועלים במחתרת