מחקר חדש שפורסם אתמול (ה') בכתב העת המדעי Frontiers in Neuroscience, מצא קשר גנטי מפתיע בין "מיזופוניה" – רגישות גבוהה לצלילים יומיומיים כמו לעיסה, נשימה או נחירה – לבין הפרעות נפשיות כמו דיכאון, חרדה והפרעת דחק פוסט־טראומטית.
טיפול ממוקד
החוקרים מציעים כיוון חדש: אם יש קשר גנטי בין מיזופוניה להפרעת דחק, אולי ניתן לטפל בה באותן טכניקות טיפול מוכרות, כמו טיפול ממוקד טראומה. "הממצאים מצביעים על מערכת עצבית משותפת", הסביר הפסיכיאטר סמיט.
המחקר הדגיש גם מה לא נמצא: בניגוד להשערות קודמות, לא נמצאה חפיפה גנטית בין מיזופוניה לאוטיזם.
המחקר נערך על ידי חוקרים מהולנד, בראשות הפסיכיאטר דירק סמיט מאוניברסיטת אמסטרדם, תוך ניתוח נתונים גנטיים מאלפי אנשים ממאגרי מידע גדולים, בהם 23andMe, הביובנק הבריטי והקונסורציום הפסיכיאטרי הגנומי.
מהי מיזופוניה?
מיזופוניה היא מצב שבו צלילים יומיומיים כמו לעיסה, נשימה או נקישות מעוררים תגובות רגשיות חריפות כמו כעס, לחץ או תחושת מצוקה. לרוב, הצלילים שנשמעים תמימים לאחרים נחווים על ידי הסובלים מהמיזופוניה כבלתי נסבלים, ופוגעים בתפקוד היום־יומי.
ממצא נוסף שעלה: קיימת חפיפה גנטית בין מיזופוניה לטיניטוס – צלצול תמידי באוזניים, וגם לכך יש קשר לתסמיני דיכאון וחרדה.
למרות מגבלות המחקר, החוקרים מציינים כי הוא מצביע על כיוונים חשובים להמשך חקירה בנוגע למנגנון הביולוגי של מיזופוניה. סקר שנערך ב-2023 העלה כי התופעה נפוצה יותר מההערכות הקודמות – מה שמחזק את החשיבות של מחקרים מסוג זה להבנת הקשר בין תגובות לצלילים לבין תהליכים מוחיים.
