הארגון לשחרור "פלסטין" (אש"ף) נוסד בכ"ב בסיון ה'תשכ"ד, 28 במאי 1964. מטרותיו: ייצוג פוליטי של "העם הפלסטיני", ומאבק במדינת ישראל עד כדי חיסולה. במהלך השנים ישראל הכירה ישראל באש"ף כנציג הלגיטימי של הפלסטינים. אולם, בניגוד למקובל בישראל ובעולם, הם מעולם לא הכירו בישראל כמדינה יהודית. מדובר בשקר, שאליו נגיע בהמשך. רגע היסטורי-עכשווי.
היסטוריה קצרה
הקמת אש"ף (1967–1964)
הארגון הוקם על ידי אחמד שוקיירי, שעמד בראשו. נדגיש כי ההקמה היתה שלוש שנים לפני שישראל שיחררה את שטחי יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים. מטרתו הייתה למנוע פיצול פנימי בקרב הפלסטינים ולרכז את מאבקם בשחרור כל פלסטין, תוך קידום דרישותיהם בעולם הערבי.
היחסים בין אש"ף לירדן הסלימו, במיוחד לאחר שפת"ח החל לבצע פעולות חבלה, מה שהוביל לקרב פוליטי בין הממלכה לאש"ף. עד 1967, המתיחות הובילה להתפטרות שוקיירי לאחר מלחמת ששת הימים.
התחזקות פת"ח ויאסר ערפאת (1970-1967)
לאחר מלחמת ששת הימים, פת"ח ויאסר ערפאת התחזקו בתור המובילים של אש"ף. תוצאות כישלון המלחמה הביאו לשינויים פנימיים באש"ף, ולצמיחת הפת"ח כמנהיג המרכזי בארגון.
התבססות בלבנון ופעולות טרור (1981-1970)
לאחר "ספטמבר השחור", אש"ף עבר להתמקם בלבנון, שם ביצע פעולות טרור ותקיפות נגד ישראל, כולל פיגועים כגון טבח מינכן. בין השנים 1975–1981 היו פעולות טרור נוספות שמולאו בלחימה במלחמת האזרחים הלבנונית.
ההתערבות במלחמת לבנון והמעבר לתוניס (1986-1982)
בתום מבצע שלום הגליל, אש"ף עבר לתוניס, שם המשיך בטרור.
האינתיפאדה הראשונה (1990-1987)
ב-1988, לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, אש"ף הצהיר על הקמת מדינה פלסטינית. בנוסף, התנגד לשיחות שלום עם ישראל באופן ישיר.
הסכמי אוסלו (2000-1990)
הסכמי אוסלו ב-1993 שינו את מעמד אש"ף, שנכנס לדיאלוג מדומה עם ישראל. אש"ף הפך לגורם מרכזי ברשות הפלסטינית, אך לא היה בו פתרון לשלום כפי שציפו ממנו בשמאל הישראלי.
עימותים עם חמאס (2004-2000)
לאחר האינתיפאדה השנייה, אש"ף המשיך לכאורה את התהליך המדיני מול ישראל. אך עימותים פנימיים עם חמאס והמוסדות הפלסטיניים הובילו לשוליים הארגוניים והפוליטיים של הארגון.
ההנהגה החדשה והאכזבה מהחמאס (2006-2004)
לאחר מותו של ערפאת ב-2004, אבו מאזן נבחר לראש אש"ף. מעמדו של אבו מאזן ירד בעקבות התחרות הגוברת עם חמאס, שהשיג ניצחון בבחירות 2006 והחזיק בשליטה בפרלמנט הפלסטיני.
האמנה הלאומית הפלסטינית והשקר הגדול
אי אפשר לדבר על אש"ף בלי לעסוק באמנה הפלסטינית, שחוברה ב-1968. אמנה המהווה את המסמך המכונן של אש"ף. היא קובעת כי הערבים, תושבי ארץ ישראל, מחזיקים בזכות הבלעדית על כל שטחי הארץ. האמנה מגדירה את הציונות כתנועה כובשת, שוללת את חוקיותה, וקוראת לחיסול מדינת ישראל. בנוסף, היא טוענת כי היהדות אינה לאום אלא דת, ולכן אינה זכאית להגדרה עצמית או למדינה.
כך מוסבר באתר "מבט לתקשורת הפלסטינית":
"ההצהרות הקיצוניות המתוארות באמנה עוררו דרישה מצד ישראל לבטל את האמנה כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, אך דרישה זו מעולם לא התמלאה. כיום, האמנה הפלסטינית עדיין מהווה את המסמך המכונן של הרשות הפלסטינית וארגון אש"ף".
מה עומד מאחורי השקר?
במאמרו "וידוא הריגה לשלום", מדצמבר 2019, טען עקיבא אלדר כי המועצה הלאומית הפלסטינית ביטלה את הסעיפים באמנה הפלסטינית השוללים את קיומה של מדינת ישראל. אולם, העובדות מציגות תמונה שונה לחלוטין, והמציאות סותרת את הטענה הזו.
יאסר ערפאת, אז יו"ר אש"ף, "התחייב" בשנת 1993 לשנות את האמנה ולבטל את הסעיפים השוללים את קיומה של ישראל. עם זאת, הוא לא עמד בהתחייבותו ובהבטחותיו. אפילו לאחר שנוסח מתוקן של ההסכמה הוסכם על ידי שני הצדדים, ערפאת חזר בו מהנוסח והעביר נוסח מרוכך יותר.
האירועים המרכזיים התרחשו ב-24 באפריל 1996, כאשר המועצה הלאומית הפלסטינית (המל"פ) התכנסה בעזה. רק המועצה, וברוב של שני שלישים מחבריה, מוסמכת לשנות את האמנה הפלסטינית, הקוראת כאמור להשמדת מדינת ישראל. ישיבת המועצה התרחשה חודשיים לפני הבחירות לכנסת, לאחר פיגועים קשים בישראל.
ינואר 1998. ערפאת שלח מכתב לנשיא ארה"ב ביל קלינטון, בו הצהיר כי שונו או בוטלו 28 סעיפים באמנה הפלסטינית. עם זאת, המהות לא השתנתה, והסעיפים המקוריים נשארו בתוקף. לא פורסם נוסח מתוקן, וההצהרות של ערפאת היו חלק מהצגה דיפלומטית בלבד.
דצמבר 1998. המל"פ כונסה שוב בעזה בנוכחות קלינטון. האולם היה מלא, אך לא ידוע כמה חברי מועצה השתתפו בהצבעה על "ביטול סעיפי האמנה". הידיים המונפות לא נספרו, ועד היום לא פורסם נוסח מתוקן של האמנה.
סעיף 15 באמנה:
שחרור פלסטין מבחינה ערבית הוא חובה לאומית כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני. האחריות השלמה לכך נופלת על האומה הערבית, ובראשם העם הערבי הפלסטיני. לשם כך, על האומה הערבית לגייס את כל יכולתה, הצבאית, האנושית, החומרית והרוחנית, כדי להשתתף השתתפות פעילה עם העם הערבי הפלסטיני בשחרור פלסטין, ובמיוחד עליה, בשלב הקיים כיום של המהפכה הפלסטינית המזויינת, לתת בלי חסוך ולהגיש לעם הערבי הפלסטיני כל עזרה וכל תמיכה חומרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את כל האמצעים והאפשרויות אשר תאפשרנה לו להתמיד במילוי תפקידו החלוצי ולהמשיך במהפכתו המזויינת עד לשחרור מולדתו".
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
כשמוסלמי אומר ליהודי שהוא מעוניין להשמיד אותו – ליהודי כדאי מאד להאמין. זה נכון מול איראן, מול חיזבאללה, מול חמאס, ובוודאי שנכון גם מול מה שמכונה בטעות "פלסטינים", ערביי יהודה ושומרון.
ליהודים תמיד היתה חולשה למוסלמי שיכיר במדינתם. חולשה גדולה במיוחד היתה למחבל המעונב ערפאת. כך למשל, במאי 1994 נאם ערפאת במסגד ביוהנסבורג, התייחס להסכמי אוסלו והשווה אותם להסכם חודייבייה. הסכם שביתת הנשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, שהופר לאחר זמן קצר. בנאום, ערפאת דיבר על המשך הג'יהאד לשחרור ירושלים וקרא לירושלים בירת פלסטין הנצחית.
הנאום חשף את כוונותיו האמיתיות של ערפאת, שלא היו מחויבות לשלום, והיה חלק מ"תוכנית השלבים" של אש"ף לכיבוש הדרגתי של כל "פלסטין".
הנאום הוקלט בחשאי על ידי עיתונאי מקומי והועבר לתושב קרני שומרון ששהה בדרום אפריקה. לאחר מכן שודר בישראל בערוץ 7 ובקול ישראל. מרבית כלי התקשורת בחרו להתעלם מהנאום במטרה לתת סיכוי ל"תהליך השלום".
מתוך הנאום:
ההסכם הזה אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה וראה בו "סולחה דוניא"… כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא אנחנו מקבלים את ההסכם הזה. אבל להמשיך את הדרך עד ירושלים, עלינו להמשיך ביחד, ולא לבד".
ראש הממשלה יצחק רבין דרש מערפאת לחזור בו, אך זה טען שדבריו לא הובנו נכון. שר החוץ שמעון פרס ביקש תיקון לפני מסיבת עיתונאים באוסלו. בראיון ציין פרס כי דברי ערפאת היו מיותרים, אולם הוא חזר על מחויבותו להסכם ולפתרון מדיני, והדגיש כי מאז אוסלו לא היה מעורב בטרור.
הסיכום שלי
גם לאחר "נאום יוהנסבורג" והחתימה על "הסכמי אוסלו", ערפאת הוכיח שוב ושוב כי הוא מהתל במנהיגי ישראל. בנאומו, חשף כאמור את כוונותיו האמיתיות שלא היו מחויבות לשלום, אלא לטרור שבו עסק כל העת. כך, גם יו"ר הרש"פ הנוכחי, אבו מאזן, שממשיך את דרכו של מורו ערפאת.
ההיסטוריה מוכיחה שישראל לא יכולה להסתמך על הצהרות של מוסלמים. הגיע הזמן שנפסיק עם המנהג המגונה של חיפוש ההכרה המוסלמית במדינת היהודים.
אתה בחייםצלא תצליח לשכנע אנשים שמאמינים בדת "השלום" המדומה. שלום של צד אחד.
גם לא צריך ללכצ כלכך רחוק, רק להכיר את האיסלם. כל הסכם נועד רק לחזק את המוסלמים ויופר ברגע שיהיו מספיק חזקים. הוא לא נועד לקיום.