ביום ח' בסיוון ה'תקצ"ד, 4 ביוני 1834, הותקפה הקהילה היהודית בצפת. במשך 33 ימים תקפו בעיקר מוסלמים וגם דרוזים מקומיים את העיר. רכוש יהודי נבזז, נשים נאנסו, ורבים נפצעו או נרצחו. האירוע זכה לכינוי "פרעות צפת" או "הביזה הגדולה בצפת" ונשכח ברבות השנים. רגע היסטורי-עכשווי.
הרקע לפרעות
בשנת 1831 כבש מוחמד עלי, שליט מצרים, את ארץ ישראל והנהיג גיוס חובה לצבא המצרי. הרפורמה עוררה התנגדות באוכלוסייה הערבית, שנותרה נאמנה לשלטון העות'מאני. כשבועיים לפני פרוץ הפרעות עצמן, פרץ מרד בשכם, והמורדים תקפו גם את היהודים בירושלים.
באמצע מאי 1834 פרץ מרד בשכם. קבוצות חמושות פשטו על ירושלים ובזזו את הקהילה היהודית. אבראהים פאשא ניסה לכבוש את העיר חזרה, אך נסוג, והשמועות על תבוסתו הובילו לאי סדר ברחבי הארץ. בצפת, מושל העיר יעץ למוסלמים לבזוז את הקהילה היהודית. זאת כדי להסיט את הזעם מהשלטון ולחזק את שליטתו בעיר. היהודים, שלא נשאו נשק ולא השתתפו במרד, נחשבו מצד אחד לקהילה עשירה, ומנגד לפגיעה וחסרת הגנה. איש דת מוסלמי מקומי, מוחמד דמור, הטיף נגדם מראש. הוא טען כי הגיע זמן "לנשל את היהודים מזהבם".
תחילת הפרעות
ביום ראשון, ח' בסיוון ה'תקצ"ד, התכנסו מוסלמים רבים בצפת כדי לחזות בהתפרצות האלימה ש"ניבא" מוחמד דמור. המוני תוקפים חמושים בחרבות ורמחים זרמו מכפרי הסביבה. אליהם הצטרפו פורעים מהעיר עצמה. בהוראת המושל פרצו כולם לבתי היהודים, בזזו רכוש, ופגעו בגברים, נשים וילדים.
אסד רוסתום מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות, פרסם בסוף 1938 מסמכים מצריים על המרד וציטט דיווח מצפת, בו נמסר כי המורדים פרצו לרובע היהודי "ובזזו תוך פגיעות במוסר ובכבוד המקובל".
כך תיאר זאת הנוסע והסופר הבריטי אלכסנדר ויליאם קינגליק, שביקר בארץ באותה שנה:
"הנבלה הגדולה ביותר – חיפוש על גופן של הנשים כדי לבדוק אם לא החביאו כסף או זהב – נעשתה לעין כל וללא-בושה. היהודים האומללים והמפוחדים עד מוות לא עשו דבר להגנתם, גם כאשר היה הדבר אפשרי. היו מקרים שבהם נכנס נער מוסלמי, כבן עשר או שתים-עשרה, לתוך בתיהם של יהודים וגזל מהם את רכושם, בעוד הם ומשפחתם צופים בנעשה".
גברים נרצחו ונשים נאנסו
במשך שבועות לא הצליחו יהודי צפת להזעיק עזרה, והעיר הייתה מנותקת תחת מרד. בתיהם נבזזו, בתי הכנסת טומאו, ומעשי זוועה נעשו על ידי המוסלמים בעיר. בבית מדרש הוכו זקנים, ובבית המדרש של הפרושים נאנסו נשים על גבי קרעי ספרי תורה. כמה רבנים, בהם אברהם דב מאבריטש והרב ישראל משקלוב, נשבו עבור כופר. בית הדפוס של ישראל ב"ק הושחת.
ניסיונות ההתגוננות סוכלו. כך תיאר זאת רבי מנחם מנדל מקמיניץ:
"וכאשר עשו כן בחצר שהייתי בו ופשטו בגדינו, ראינו שרוצים גם כן להרוג אותנו בקנה השרפה… והנה צווחה ברחובותינו… וגרשוּם ערומים החוצה, והעם הנותר עינוּ במשכב, הן זכרים והן נקבות".
רעב, צמא ופציעות
מאות יהודים ברחו מהעיר, וחלקם התחבאו במערות ובקברי צדיקים בעין זיתון. מחנה הפליטים מנה כ-600 איש. בתוך העיר, יהודים התחבאו בחצרות נוצרים שלא השתתפו בפרעות. הרב גרשון מרגלית נתן לקאדי המקומי את כל כספי הכולל בתמורה למחסה לבני הכולל, מה שהציל מאות חיים. קבוצה של פרושים הצטרפה אליהם, אך לאחר חמישה ימים גירש אותם הקאדי.
הניצולים סבלו מרעב, צמא ופציעות קשות. תינוקות רבים הופרדו מאמותיהם. הקבוצה ניסתה לשוב לצפת, אך הפורעים איימו לפגוע בהם. הם ברחו אל חורבה, אך הפורעים רדפו אחריהם גם לשם. רבי מנחם מנדל סיפר גם על גורלה של חצרו של רבי יעקב הירש ממאהליב באותו לילה שהוא עצמו שהה על ההר. אנשיה נעלו אותה וניסו להתגונן:
"ויורו היורים בקנה השרפה ויהרגו את החכם הספרדי ולר' יעקב הירש עשו חבורות ופצעים, ואחר כך נכנסו תוך החצר ושללו ובזזו כל הנמצא, וגם בגדי המתים פשטו, וטמאו כל הנשים שנמצאו בחצר".
פורים דצפת
רבי מנחם מנדל שילם לאנשי הקאדי כדי שיבלו אותו ואת רבי שלום חייט אל העיר בניסיון להציל ספרי תורה. בבתי הכנסת גילו כי הפורעים עשו מהתפילין רצועות לשקים, מהטליתות אבנטים ומהקלף נעליים. בדרכם חזרה איים אחד הפורעים על רבי שלום חייט, אך הוא שכנע אותו להניח לו. הם מצאו באחד הרחובות יהודי "שוכב תוך האשפה עד צווארו". הוא הובא על חמור אל ההר, אולם נפטר כעבור שלושה ימים. אחרי שלושה שבועות על החורבה שבהר, הצטרפו שאר הפרושים לרבי ישראל בעין זיתון.
בתאריך י' בתמוז ה'תקצ"ד, 17 ביולי, כוחות מצריים של 500 איש הגיעו לצפת אחרי קריאה של הרב משקלוב. הפורעים ברחו כשכוחות נוספים הגיעו. מצביא החיל קרא ליהודים לשוב לבתיהם והשיב להם את רכושם. 13 מראשי הפורעים נשלחו לעכו שם הוצאו להורג, ומושל העיר החדש מונה מטעם אבראהים פאשא. הרב נסים זרחיה אזולאי קבע את י' בתמוז כיום פורים לזכר התשועה.
סוף דבר
התושבים הערבים בטבריה ניסו לפגוע בקהילה היהודית, אך פויסו בשוחד. בחברון פרעו המורדים בקהילה, ביצעו אונס וביזה, וחיילי אבראהים פאשא המשיכו במעשי רצח ואונס לאחר כיבוש העיר. הביזה בצפת הייתה נקודת מפנה. במהלך המרד הדרוזי ב-1838, הדרוזים פשטו על צפת ובזזו את העיר, גנבו כסף ועינו את רבי אברהם דב.
היהודים, שסבלו מהתנכלויות נוספות, ניסו להימלט למערות והדרוזים דרשו מהם תעודות חתומות כעדות להגנה. ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי, שנכח באותם ימים בעיר, הציע לעקור לחיפה. רבי אברהם התעקש להישאר ולהמשיך את שושלת היהודית העתיקה בעיר.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
רבים טועים לחשוב שה"סכסוך הערבי-ישראלי" החל עם הופעת הציונות בארץ. יש מי שמכנה אותו "סכסוך פוליטי". אלא שכפי שניתן להבין מטבח יהודי צפת שאירע לפני כמאתיים שנה, הדבר רחוק מהמציאות.
האמת היא שהסכסוך הנו דתי – מוסלמי-יהודי. בקצרה: הכל התחיל במאה השביעית. נביא האסלאם, מוחמד, אהד את בני ישראל בשנים 622-610. אך כאשר היהודים סירבו להכיר בו כנביאם, יחסו כלפיהם השתנה. במהלך השנים 632-622, הוא כינה את בני ישראל "קשי עורף", "רוצחי הנביאים", "מחללי השבת" ו"מזייפי התורה".
שלושת השבטים הישראליים שהגיעו לחצי האי ערב, הרבה לפני האסלאם, הוגלו ורכושם נבזז. גורלו של שבט אחד, "בנו קורייט'ה", היה רע ומר: המוסלמים, תחת פיקודו של מוחמד, רצחו המוסלמים בין 400 ל-900 גברים בעריפת ראש, מלבד כמה גברים שהתאסלמו. כ-1,000 נשים וילדים מבני השבט נשבו, אולצו להתאסלם ונמכרו לעבדות. חלק מהנשים נאנסו. מוכר לכם?
הסכסוך עם המוסלמים לא החל עם הציונות או עם טבח יהודי צפת. מדובר בסכסוך דתי שנמשך כבר 1,400 שנה. אליו נוסף הממד הפוליטי בעשרות השנים האחרונות. חשוב שנבין זאת, כי רק אחרי שנפנים את ההיסטוריה הזו נוכל להתמודד עם מציאות שמבוססת על – "ועל חרבך תחיה".
