ברק וינברגר שב מהמלחמה, אבל המלחמה לא עזבה אותו. אחרי חודשי הלחימה כטנקיסט במילואים, הוא ניסה לחזור לתפקידו כמחנך, לשגרה. אבל הוא גילה שהכל "תקוע". בשיחה פתוחה עם "רגע של חכמה" הוא סיפר על הרגע שבו הכל התפרק, על הריפוי שמצא בגזעי עץ זרוקים, ועל הפרויקט שהפך למפעל של נחמה עבור מאות לוחמים אחרים.
"אתה חוזר וכאילו, גבר-גבר"
מתי הבנת שמשהו השתנה בך כשחזרת מהמלחמה?
"לוקח זמן עד שנותנים לזה את השם פוסט-טראומה. בהתחלה לא, זה שייך לאחרים… זה דבר שאתה הולך ומגלה אותו עוד ועוד. חזרתי מהפרק הראשון של המלחמה, בערך אחרי חמישה חודשים. ניסיתי לחזור לכל העיסוקים שלי והרגשתי שמשהו תקוע. הרגשה כזאת שהכל נופל מהידיים, שום דבר לא מצליח".
ברק סיפר על החזרה לתלמידים בכיתה. "בהתחלה אתה חוזר וכאילו, גבר-גבר. אתה מנקה את האבק, ולא חושב שיש איזה משהו. במסיבת חנוכה ראיתי עשר שניות מסרטון על הלחימה בעוטף. פתאום הציפו את הכל בצורה מאוד חזקה. פירק אותי. שם נפל האסימון ש… רגע, משהו זז פה במערכת. משהו לא כמו שהיה".
ברק וינברג צומח מחדש. צפו:
"לגלף שכבה בעץ ולקלף שכבה בנפש"
מה מצאת דווקא בעבודה עם העץ?
"פשוט לקחתי גזע עץ שהיה זרוק פה והתחלתי להכות עליו עם פטיש ואיזמל. העבודה הזאת, הרגשתי שהיא עוזרת לרכז את המחשבות ועוזרת רגע לנשום. בידיים אתה לאט-לאט, בעדינות, מה שנקרא מעגל פינות… מוריד עוד שכבה ועוד זווית. גם אצלך בנפש זה עושה איזה תהליך כזה של לחזור להיות קצת יותר עגול, קצת פחות חד. אני מאמין במשפט: לגלף שכבה בעץ ולקלף שכבה בנפש".
התהליך האישי הזה הפך מהר מאוד למשימה לאומית. ברק סיפר כי כיום יש בשטח למעלה מ-350 ערכות גילוף שנשלחו ללוחמים בסדיר ובמילואים, כשכל ערכה מוקדשת לזכר נופל אחר במלחמה. "החבר'ה שולחים תמונות מרגשות מהשטח של דברים שהם עושים", הוא משתף בחיוך, "ויש הרגשה שזה עושה לאנשים טוב".
ברק ציין כי עד היום הוא בשבר. "עוד מחפש את הנתיב צמיחה ממנו", הגדיר. "הייתי אומר לכל מי שנמצא בסיטואציות דומות: לא לנסות להסתיר את זה, כי זה צובר ריבית. וזה צובר ריבית כואבת וקשה. המשפחה והכל הם יותר מדי חשובים כדי לפספס אותם בשביל התדמית הזאת. אם זה קרה במשמרת שלנו, אז יש לנו את הכוחות גם להצמיח את הדברים החדשים".
