במהלך השבת האחרונה קראתי קצת ב"אנציקלופדיית וילנאי לירושלים" של זאב וילנאי ז"ל, אחד מגדולי חוקרי ארץ ישראל. הגעתי לערך על בית המדרש המיתולוגי "בית אל". שם נחשפתי לשני סיפורים מופלאים על דמותו של הרש"ש הקדוש. לא הכרתי אותם קודם לכן, וגם דמותו של הרש"ש הייתה עבורי בעיקר שם גדול. במוצאי השבת, כשבדקתי את התאריכים, נדהמתי לגלות כי את הסיפורים הללו קראתי בדיוק ביום השנה ה-249 לפטירתו – י' בשבט, ה-7 בפברואר.
רגע היסטורי-עכשווי.
עלה ארצה בצעירותו
הוא נולד בשרעב או בצנעא שבתימן בסביבות שנת 1720, ה'ת"פ – לרבי יצחק. יש אומרים שנולד ביום פטירתו של רבי שלום שבזי. כבר בצעירותו עלה לארץ ישראל. בדרך עבר בבומביי, בצרה ובבגדאד, שם למד בספר הזוהר בישיבה שעל קברו של הרב יצחק גאון, עד שמצא שיירה לדמשק. משם המשיך לחלב, שם שימש לפרנסתו כעגלון לגביר. הוא עמד בקשרים עם חכמי העיר ומשם המשיך אל ארץ ישראל.
על פי המסופר, הוא עבד בתחילה כשמש בישיבת המקובלים "בית אל" אצל ראש הישיבה, הרב גדליה חיון. לאחר פטירת ראש הישיבה מונה בעצמו לראשות הישיבה. בנו, הרב חזקיהו יצחק שרעבי, ונכדו, הרב רפאל אברהם שלום מזרחי שרעבי, שימשו אף הם בראשות הישיבה לאורך השנים.
הרש"ש עמד בראש חברת רבנים שנקראה "חברת אהבת שלום", ובין תלמידיו היו ענקים כגון החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי), מהרי"ט אלגאזי (הרב יום טוב אלגאזי), ר' חיים דילרוזה ור' אברהם גרשון מקיטוב (גיסו של הבעל שם טוב). הרבנים דוד ויצחק בצרי הקימו את ישיבת המקובלים "השלום" בירושלים הנקראת על שמו, והוא זה שתיקן כי המקובלים יערכו תיקון חצות בכותל המערבי.
הרב שלום מזרחי שרעבי נפטר בי' בשבט ה'תקל"ז, 1777. לרגל יום הפטירה, לפניכם הסיפורים כפי שהם מופיעים אצל וילנאי.
כוס קפה לאורח הבלתי נראה
האגדה מספרת שאליהו הנביא היה נוהג לשבת לצדו של הרש"ש בבית אל ולבאר לו את סודות התורה. הסוד הזה נחשף בזכות עירנותה של משרתת אחת:
"מעשה היה ברבינו החסיד הרב שר שלום זצ"וקל זיע"א. בכל עת הייתה אישה אחת משרתת אותו בבית אל ומביאה לו כוס אחת קהווה (קפה). פעם אחת הביאה לו שתי כוסות בבת אחת.
אמר לה: 'למה הבאת שתי כוסות?' אמרה לו: 'הבאתי לכת"ר (לכבוד תורתו) ולאיש היושב עמך'. אמר לה: 'תדעי לך שזה האיש הוא אליהו, זכור לטוב, אבל לא תגלי לשום אדם'. אמרה לו: 'גם איני מגלה סוד זה, בתנאי שתהיה ערב לי שאזכה לגן עדן בשכנותך'. אמר לה: 'טוב'".
הלילה שבו רעדו אמות הסיפים
הסיפור השני לוקח אותנו אל ניסיון דרמטי של הרש"ש ותלמידיו להביא את הגאולה, רגע אחד של עוצמה רוחנית שנבלם על ידי הפחד האנושי:
"פעם אחת אסף עשרה תלמידי חכמים מקובלים גדולים בתורה וביראת ה', ועשו ביניהם קשר אמיץ למען הביא את הגואל צדק. ויענו בצום נפשם כל היום, ובלילה אחר תפילת הערב כוונו גדולות ונוראות אשר סדר לפניהם הרב הזה.
ויהי בחצות הלילה והנה רוח גדולה, רוח סערה, נגע בארבע פינות הבית וינועו אמות הספים והעמודים אשר הבית נשען, וקולות וברקים הסבו את מקום מושבם. ויחרדו האנשים מאוד וחיל ורעדה אחזתם. ויקומו אחדים מהם וינוסו החוצה, והנותרים בבית נפרעו מכוונותיהם.
ויחדלו הקולות ותקם הסערה לדממה. ויחר מאד להרב הזה על אשר לא עמדו על מעמדם ועל כוונותיהם, כי היה בזמן הזה עת רצון ובנקל היו יכולים להביא את הגואל. ה' ירחם ושילח לנו אותו במהרה, אמן".
קצת על הישיבה
- יסוד הישיבה ופריצתה בעולם: ישיבת המקובלים "בית אל" נוסדה בעיר העתיקה בשנת 1737 (ה'תצ"ז). מייסדה היה רבי גדליה חיון תחת השם "מדרש חסידים". הישיבה הוקמה כמרכז ללימוד תורת הסוד עבור נבחרי חכמי ירושלים. שמה יצא למרחוק בקהילות ישראל בגולה. ייחודיותה הייתה כה רבה, עד שקיבלה אישור מיוחד לשלוח שד"רים מטעמה לחו"ל, למרות האיסור הכללי שהוטל על מוסדות אחרים בעיר באותה תקופה. המפורסם שבחכמיה היה הרש"ש הקדוש, שאליו הגיעו ללמוד אף אישים מאירופה. אחד מהם היה כאמור גיסו של הבעל שם טוב.
- חורבן הישיבה והקמתה מחדש: בשנת ה'תש"ה, 1945, מונה הרב עובדיה הדאיה לראשות הישיבה. מלחמת העצמאות הביאה עמה שבר גדול כאשר הירדנים הרסו את מבנה הישיבה בעיר העתיקה והיא חדלה מלהתקיים. בשנת תשי"ד, 1954, החל הרב הדאיה בשיקום המוסד, תחילה בבית כנסת דמשקאי בשכונת רוחמה. בהמשך הקים עבורה מבנה חדש על גג ביתו בשכונת יגיע כפיים שבמערב העיר. לצד לימודי הקבלה, הקים הרב גם את ישיבת "שלום עבדו" ללימודי נגלה לזכר אביו.
- הישיבה בהווה: כיום פועלת הישיבה בשני מוקדים מרכזיים הממשיכים את שושלת הרש"ש. המבנה בשכונת יגיע כפיים (רחוב רש"י) משמש כמשכן הוותיק בראשות נכדו של הרב הדאיה, ובו לומדים עשרות תלמידים במשמרות סביב השעון. במקביל, לאחר מלחמת ששת הימים שוקם המבנה המקורי בעיר העתיקה על ידי הרב מאיר יהודה גץ. כיום פועל שם סניף עצמאי של הישיבה בראשות הרב ישראל אביחי.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
הסיפור על אותו לילה סוער בישיבת "בית אל", שבו הרוח ממש טלטלה את הבניין והחבורה התפזרה, משאיר את הקורא עם תחושת פספוס אמיתית. לפחות כך אני הרגשתי: הגאולה הייתה במרחק נגיעה, אך היא דרשה אחדות ועמידה משותפת.
כשמסתכלים היום על המבנה המשוקם בעיר העתיקה, מגלים שהתיקון כבר קורה. בבית הכנסת הזה מתפללים יחד ספרדים ואשכנזים כשהם עטופים בטלית ועטורים בתפילין. כמאמר הקלישאה, אנחנו לא צריכים להיות אחידים – הרש"ש הביא את תימן, הרב חיון הביא את טורקיה והרב גרשון את פולין – אנחנו רק צריכים להיות מאוחדים. אנחנו כן צריכים ללמוד לחיות ולכוון יחד, כמו שעושים בבית הכנסת של ישיבת המקובלים "בית אל". והגאולה בוא תבוא.
