סמל של גבורה: אחרון שורדי מרד גטו ורשה, הלך לעולמו

מיכאל סמוס, אחרון שורדי מרד גטו ורשה הלך לעולמו היום (ה'). את חייו לאחר המלחמה הקדיש לחינוך בנושא השואה ולמאבק באנטישמיות.

פעמים רבות סיכן את חייו באומץ במהלך השואה, נאבק על הישרדותו וסייע לאסירים אחרים בגטו ורשה ואף לאחר שנתפס על ידי הנאצים ונשלח למחנות ריכוז. החוסן והאומץ שלו הם עדות לרוחו המדהימה ויוצאת הדופן.

לפני חודש שגריר גרמניה בישראל, סטפן זייברט העניק לו את "עיטור מסדר ההצטיינות" – אות ההוקרה הגבוה ביותר שמעניקה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, כהכרה בתרומתו לחינוך על השואה ולקידום הדיאלוג בין גרמניה לישראל.

"התנאים היו קשים מאוד, היה רעב מוחלט ומחלות"

סמוס נולד בשנת 1926 בעיר דנציג. ב-1940 הוא הועבר לגטו ורשה עם אביו והתגורר שם עד 1943. "התנאים היו קשים מאוד, היה רעב מוחלט ומחלות. למזלנו, שנינו עבדנו במפעל שעשה תיקונים לציוד צבאי של הצבא הגרמני", סיפר ביום השואה האחרון.

“חסדו של אלוהים – שיחק לידי"

מיכאל הצטרף למחתרת בגטו, הבריח נשק והכין בקבוקי תבערה כהכנה למרד בגטו. “חסדו של אלוהים – שיחק לידי: נשארתי אחד האנשים האחרונים בגטו ורשה, עשרות אלפים כבר מתו. הנאצים רצו לדווח באופן חיובי על הגטו המצליח, כביכול, וזימנו עיתונאים. זו הסיבה שבגללה לא הרגו אותנו. מאוחר יותר נשלחנו למחנות השמדה שונים", שיתף

צעדת המוות

"באפריל 1945, לקחו אותנו לצעדת המוות שארכה שבעה ימים ולילות…בגשם ובלי אוכל. הצעדה הגיעה לסופה עבורנו עם הגיענו לכפר שטמסטריט. אני וכמה חברים בכוחותינו האחרונים ברחנו מהכביש לאחת החוות. האיכר הגרמני הזקן הביא לנו חלב לשתייה וזה אחרי שבעה ימים ולילות ללא אוכל, בהם שתינו רק מי גשם בדרך. שתיתי את החלב המנחם והתעלפתי, ולאחר מכן התעוררתי באמבולנס של הצבא האמריקאי וזו הייתה לידתי השנייה – פעם אחת בדנציג ופעם אחת בשטמסטריט".

לאחר שגר בארה”ב עלה סמוס בשנת 1979 ארצה. "במשך הרבה זמן שמרתי על שתיקה ולא סיפרתי את האירועים שקרו לי במהלך חיי, עד שיום אחד התחלתי לצייר והבנתי שזו דרכי כדי להביע את רגשותיי ולדבר על המקרים אשר קרו לי. כך הפכה האומנות לתרופה שלי והפכה את הנושא ליותר קל לדיבור, ורק אחרי תקופה ארוכה הצלחתי סוף סוף לישון למשך לילה שלם".