מלחמה בצבעי פסטל: דניאל סוויד והצפרדע ששברה את הרשת

בימים שאחרי השבת השחורה, כשהפיד שלנו הפך ליומן לאומי של כאב, דניאל סוויד הצליחה להזכיר שגם בתוך החושך אפשר לצייר אור. המאיירת בת ה-30 מתל אביב, שעמוד האינסטגרם שלה הפך מוכר מאז פרוץ המלחמה, לא ויתרה על הצבעים הבהירים ועל הדמויות הפשוטות. בקווים בטוחים היא הצליחה כמעט בטעות לצייר עתיד אופטימי בתוך המציאות המיטלטלת.

שבת בבוקר

בשבת בבוקר, ה־7 באוקטובר, דניאל סוויד התעוררה בדירה החדשה בתל אביב. שעות ספורות אחר כך בן זוגה נקרא למילואים והיא מצאה את עצמה לבד מול החדשות הקשות שלא הפסיקו להגיע. הימים הראשונים עברו בתחושת הלם – ניסיון לעכל מציאות שלא ניתנת לעיכול. "בהתחלה לא הבנתי בכלל את סדר הגודל של מה שקרה", היא אומרת, “רק ידעתי שאני חייבת לצייר".

הציורים הראשונים שלה נולדו מתוך הצורך לנשום, לא מתוך אמירה פוליטית. הם היו בהירים, כמעט תמימים. איורים קטנים של תקווה בזמן שאיש לא ידע מתי ייגמר החושך.

"עוד נשוב לשם"

@sweednesss מוקדש לקיבוצים❤ #קיבוץ #קיבוץבארי #נחלעוז #ישראל #בארי #israel #אנימציהשראלית #אנימציה #ילדים ♬ ואיך שלא – Ariel Zilber

כמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה, העלתה סוויד את הפוסט הראשון שלה בתקופה הזו – איור מונפש של נופים ירוקים ופתוחים, יפים כמו גלויה. “רציתי לצייר משהו שמזכיר את החיים שלפני,” היא מספרת. "חשבתי על האנשים שחיו שם, על הרגעים הפשוטים – נסיעה באופניים, על האש, הליכה עם הכלבים".

האיור הזה, שנולד מתוך געגוע ותמימות, זכה לאלפי שיתופים. “עבורי זה היה ציור על מה שאיבדנו", היא אומרת, "אבל אנשים קראו בו גם תקווה – ציור של מה שעוד יהיה".

תשובה לעולם

זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה, סוויד שמה לב שרבים מהאמנים הבינלאומיים שהיא עוקבת אחריהם העלו יצירות פרו־פלסטיניות. "זה גרם לי להבין כמה חשוב שאמשיך ליצור,” היא אומרת. “לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל מי שחי כאן, שיראה שיש לנו קול משלנו".

באיורים ששיתפה סוויד נשארה נאמנה לשפה הוויזואלית שמלווה אותה מאז ומתמיד צבעים בהירים, קווים נקיים ודמויות פשוטות. "אני אוהבת לקחת נושא מורכב ולזקק אותו לרעיון אחד, מסר אחד", היא אומרת. הצבעים הרכים מאפשרים לה לגעת בנושאים כואבים בלי להרתיע את הצופה, וליצור דימויים שנחרטים דווקא בזכות השקט שלהם.

דמות הצפרדע שמלווה רבים מהאיורים של סוויד לא נולדה במלחמה, היא הופיעה כבר בפרויקט הגמר שלה בלימודים. מאז, היא נשארה איתה. “תמיד אהבתי צפרדעים,” היא אומרת, "אבל גם היה בזה משהו פרקטי – במקום להסתכל על דף ריק ולחשוב מאיפה להתחיל, תמיד הייתה לי את הדמות הזו לחזור אליה".

מחאה בצבעי פסטל

כשהימים התארכו והלחץ התחלף בעייפות ובכעס, האיורים של דניאל סוויד התחילו לשאת גוון פוליטי יותר. זה לא היה צעד מתוכנן – פשוט משהו במציאות חלחל פנימה. השיחות בבית, המילואים של בן הזוג, התחושה שדברים לא משתנים – הכול מצא את דרכו אל הקווים והצבעים.

הציורים הפכו לדרך לבטא תסכול ואכפתיות, להביע מחאה ולבקש שינוי. "זה לא שאני קמה בבוקר ומחליטה לצייר מחאה", היא אומרת, "אבל זה נמצא שם, בתוך מה שאני חווה".

קווים אדומים

לצד החשיפה הגדלה בעמוד, סוויד למדה גם את האחריות שמגיעה איתה. היא יודעת שכל ציור עשוי להתפרש אחרת, וכל מילה יכולה לצאת מהקשרה. "אני לא אעלה משהו שיפגע במשפחות מילואים או חטופים", היא אומרת. “המסר חייב להיות מדויק, חד, בלי מקום לפרשנות כפולה". בשבילה, הדיוק הזה הוא לא רק עניין של זהירות – אלא חלק מהאמנות עצמה.

"עד החטוף האחרון"

בימים האחרונים, עם החתימה על העסקה להשבת החטופים, העלתה סוויד איור נוסף אופטימי במיוחד. “חשבתי עליהם הרבה,” היא אומרת. “על איך זה לחזור לחיים אחרי שלא באמת היית חי". האיור הזה, כמו רבים מהציורים שלה, נולד מתוך כאב אבל מבקש להציע נחמה. “זה היה פוסט בשבילם,” היא מוסיפה, “אבל גם בשביל כולנו – הזדמנות להינות מהרגע הזה שבו שוב האוויר מתמלא בריאות”.

למרות האווירה האופטימית סוויד מדגישה שהמאבק עוד לא נגמר, ההתמקדות שלה באומנות שקשורה למצב המדיני-ביטחוני תימשך עד השבת כל החטופים. “העסקה נתנה תקווה אבל עדיין אני חושבת שכל מי שיוצר ויש לו זיקה לאומנות, צריך גם לייצר דברים בנושא. עד שיחזרו גם החללים, אמשיך".