בבוקר שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, האזעקה הראשונה העירה את ליאת שור טהר. יוסי, בעלה, כבר לא היה במיטה. הוא ישב בחמ"ל המאולתר בסלון ביתם שבמושב ביצרון, מוקף מכשירי קשר וטלפון אדום. הילדים נכנסו לממ"ד והביטו בו בדריכות. "אבא, סע להציל את המדינה", אמרו לו, זו לא הייתה סתם קריאה של בהלה – זו הייתה שגרה בבית שבו ידעו שכשיש איום, אבא יוצא להילחם.
זמן קצר אחר כך יוסי יצא לדרום. שם הוא חילץ פצועים תחת אש, כיוון כוחות ומנע אסון גדול יותר – עד שנפל מירי צלף בקרב ליד קיבוץ מפלסים.
בשיחה עם "רגע NEWS" ליאת שור טהר, אלמנתו של יוסי טהר סיפרה על המשמעות של להיות אלמנת איש שב"כ ועל ההתמודדות אחרי לכתו.
"יוסי טהר המלך"
הפעם הראשונה שליאת שור־טהר נחשפה לשמו של יוסי לא הייתה בפגישה אישית, אלא במסדרונות החטיבה. על הקירות נכתב שוב ושוב בגרפיטי: "יוסי טהר המלך". "ידעתי שיש כזה ילד", היא מספרת, "אבל לא באמת הכרתי אותו". רק בכיתה י', כשהמורה הקריאה את רשימת השמות, היא הסתובבה לראות מי זה הילד שכל כך נוכח בשיח של כולם. "הוא היה רזה, ביישן, קצת צפלון", היא מתארת. "שנתיים חיזר אחריי, עד שבתחילת כיתה י"ב הפכנו לזוג".
השירות
בשנת 2002 יוסי התגייס לחיל הים. הוא שירת בשייטת 13 כחייל וקצין מצטיין והכשיר במהלך שירותו לוחמים רבים. ב-2009 הוא התגייס לתפקיד באגף המבצעים, זאת לאחר שסיים בהצטיינות את שירותו הצבאי. עוד בתהליך הכשרתו, הציג יוסי נחישות בלתי מתפשרת, רצון עז להצליח בכל משימותיו והוכיח את עצמו כבעל יכולת תכנון וחשיבה מקדימה, לצד השקעה והתמדה לאורך זמן.
לאחר שהתנייד בין מספר תפקידים באגף, הפגין יכולות ניהול ומנהיגות מרשימות, הוא מונה לתפקידי ראש צוות, ראש ענף וסגן ראש יחידה. יוסי היה עתיד להתמנות לראש היחידה ומנהליו צפו שאף מעבר לכך.
גאווה גדולה, מחירים כבדים
החיים לצד איש שב"כ סיפקו לליאת הרבה גאווה אך דרשו גם ויתורים רבים, מורכבות וקושי. ליאת ידעה שהיא חולקת את חייה עם אדם שתורם לביטחון המדינה ברמות הגבוהות ביותר, והיתה שותפה לניצחונות שאיש בציבור לא ידע עליהם. לצד זאת הגיעו גם המחירים: היעדרויות ממושכות, הקפצות פתאומיות באמצע הלילה או באמצע אירועים משפחתיים, ותחושת חוסר ודאות מתמדת.
פעמים רבות המשפחה נשארה מאחור, מחכה ומוותרת. חייהם התנהלו בהתאם לקצב שהוכתב מבחוץ לצורכי ביטחון המדינה. "כמעט ואי אפשר לתכנן מראש" אומרת ליאת, "תמיד הייתי צריכה להכין גיבוי. כל נסיעה או יציאה שלי מהבית כרוכה בגיבוי של אמא שלי להחליף את יוסי. ואני יכולה להגיד שלרוב זה גם מה שקרה, כמעט תמיד היא היתה מוקפצת".
אבא גיבור
לצד ההתמודדות עם החששות שעלו בעקבות הסכנה שיוסי נמצא איתה, ליאת נדרשה להתמודד עם הבדידות בלילות, עם השאלות הבלתי פוסקות בכל אירוע "איפה יוסי?", ועם הרצונות של ארבעת הילדים הקטנים שלהם, עם האכזבות שלהם שאבא לא נוכח, לא שותף. "תמיד השתדלתי לצייר להם תדמית של אבא גיבור ולתרץ מולם את ההיעדרות שלו מחיי המשפחה כגבורה".
"החיים לצד איש כוחות ביטחון בטח בדרגה בכירה וברמת סיכון גבוהה דורשים כוח, אומץ, יכולת אלתור, סבלנות ובעיקר אמון", מוסיפה שור טהר.
שמחת תורה האחרון
את הבוקר של שמחת תורה היא לא תשכח לעולם. באופן חריג יוסי היה בחג בבית. כבר מיום חמישי הוא לקח חופש ובילה עם הילדים. המשפחה יצאה לקמפינג קצר בחורשה והגיעה גם למפגש עם הוריו של יוסי ביום שישי. ליאת מספרת שבשנים שקדמו לכך הוא כמעט ולא היה נוכח בחגים, ולכן ההזדמנות לחלוק איתו זמן משפחתי הייתה יוצאת דופן.
כאמור, בשבת בבוקר, כשהאזעקה הראשונה העירה את הבית, יוסי כבר לא היה במיטה. ליאת מצאה אותו בסלון, יושב מול מכשירי קשר וטלפון אדום, מנהל חמ"ל מאולתר. הילדים נכנסו לממ"ד וקראו אליו: "אבא, יורים עלינו, סע להציל את המדינה". מבחינתם זו הייתה שגרה – כשיש סכנה, אבא יוצא להילחם.
לפני שיצא לדרום הספיקה ליאת להכין לו כריך. ימים אחר כך, כשפינתה את הרכב, מצאה אותו בדיוק כפי שהכינה – זכר אחרון של אותו בוקר שבו יצא לקרב שממנו לא שב.
"אין סיכוי שמישהו ימות במשמרת שלי"
יוסי בכלל לא היה אמור להיות בשטח. בתפקידו כסגן יחידה מבצעית בשב"כ ציפו ממנו לנהל את האירועים מהחמ"ל, אולם הוא סירב להישאר מאחור. כששמע על לוחם שנפצע קשה, הודיע שאין סיכוי שמישהו ימות במשמרת שלו.
בזכות המיומנות שלו באיכון הוא הצליח לאתר את מיקומו של הפצוע, שנורה בצווארו ואיבד דם רב. הוא הצטרף לרכב שירד דרומה, נלחם בדרך תחת אש, והגיע ראשון לזירה, שם העניק טיפול ראשוני, הכווין פרמדיק ומסוק פינוי, ודאג שהלוחם יגיע חי לבית החולים. הרופאים אמרו מאוחר יותר שאם לא היה מגיע בדיוק בזמן – הוא לא היה שורד. כשהתעורר, הדבר הראשון ששאל הלוחם היה: "איפה יוסי? הוא הציל אותי".
ההתקלות ליד חץ שחור
מיד אחרי החילוץ יוסי נשאר בשטח. יחד עם לוחם נוסף הוא הצליח לנטרל קבוצת מחבלים והשתמש במכשיר הקשר שלהם כדי לאסוף מידע. במכשיר עלה מידע על התקבצות חריגה של מחבלים נוספים. יוסי היה בין הראשונים לזהות את הסכנה. הוא השתמש בערבית הרהוטה שלו כדי לאסוף מידע נוסף בזמן אמת.
מאות מחבלים התרכזו סמוך לאנדרטת "חץ שחור" בדרכם צפונה. מהאוויר התקשו להאמין לדיווח על מספר כזה גדול, אך יוסי התעקש – ובסמכותו נתן פקודה לתקוף. התקיפה חיסלה את הריכוז הזה ומנעה את התקדמותם, מהלך שלימים התברר כבלימת אסון אפשרי בערים שמצפון לעוטף.
הקרב במפלסים
משם התקדם יוסי צפונה, אל קרב נוסף שהתחולל בכניסה לקיבוץ מפלסים. יחד עם לוחם נוסף מהארגון הצטרף לכוח מצומצם של ימ"מ ושב"כ, ובדרך סייע גם בפינוי פצועים מהמסיבה בנובה. כשהגיעו אל שער הקיבוץ מצאו את עצמם מול עשרות מחבלים. יוסי הבין שהכוח הקטן שבו הוא נלחם לא יוכל להכריע ללא מהלך יוצא דופן. הוא החליט לצאת לאיגוף. במהלך התמרון, כשניסה לשנות את מהלך הקרב, פגע בו צלף מטווח קרוב. הירי חדר מעל הלב, ובשעה 09:40 לערך יוסי נפל.
פעילות הכוח בו פעל בכניסה לקיבוץ, הצילה חיים רבים ומנעה חטיפה של אזרחים רבים לשטח רצועת עזה.
תמונה אחרונה מהבית
בזמן שיוסי נלחם בדרום, ליאת נשארה בבית עם ארבעת הילדים, בין האזעקות התאספו בממ"ד חברים מהמושב שבבתיהם לא היה ממ"ד והגיעו להתארח אצלם. היא ניסתה לשדר רוגע, גם להורים המודאגים וגם לחברים שהתקשרו שוב ושוב. "ידעתי שאם הוא שם, הוא מרוכז במשימה, ולא רציתי להסיח את דעתו", סיפרה. כדי לחזק אותו שלחה בוואטסאפ תמונה מהבית: הילדים התחפשו לדמויות הגיבורים שהם אוהבים – "רמבו", "רוקי", הלוחמים מהסרטים – ועמדו מול המצלמה בחיוך. מתחת לתמונה כתבה: "אנחנו מאובטחים".
רגעים ספורים אחר כך נשמעה נקישה בדלת. ליאת ראתה דרך החלון חיילים מתקרבים. "הייתי בטוחה שאלו מחבלים", סיפרה. כשהבינה שלא, חשבה שמדובר בתקלה טכנית. "אמרתי להם: יוסי לא בצבא, אתם לא מהיחידה שלו". רק כשנכנסו איתם חבריו ליחידה, הבינה שהבשורה הבלתי נתפסת הגיעה – יוסי לא יחזור.
"אני הפחד נעים להכיר"
גם אחרי שהבשורה נמסרה, לקח זמן עד שהידיעה חלחלה באמת. בלילות הראשונים ליאת כמעט שלא עצמה עין. "חודש שלם לא הצלחתי לישון", היא מתארת. "כל רעש קטן בחוץ החזיר לי את תחושת הפחד". זה אותו פחד שליווה אותה בצעירותה, פחד שעם השנים נסוג הצידה בזכות הביטחון שיוסי העניק לה. "איתו לא פחדתי מכלום", היא אומרת. “אבל פתאום הכול חזר". באותם לילות התנגן בראשה שוב ושוב שירו של עידן עמדי, עם המילים "אני הפחד, נעים להכיר". ליאת: "זה היה הרגע שהבנתי שזה אמיתי, שהוא באמת איננו".
איך מספרים לילדים?
ליאת זוכרת שאמרו לה שהיא זו שצריכה לספר לילדים. "לא רציתי, ברור שלא רציתי", היא משחזרת. "לא ידעתי איך להגיד, לא מצאתי מילים". אחת מאנשי הצוות ניסתה להציע מילים פשוטות – לומר שאבא היה גיבור. אבל ליאת השיבה: "זה מה שאני אומרת להם כל חג שהוא לא נמצא, כל יום הולדת. הם יודעים שאבא מציל את המדינה – ותמיד חוזר".
ואז הילדים רצו אליה מלמטה, שואלים שוב ושוב: "אבא מת? אבא מת?", ליאת קפאה. "לא הצלחתי לענות… בסוף אמרתי להם שאבא הלך לדוד רועי" (אחיו של יוסי, נהרג בשנת 2001, ה"ע). כל ילד הגיב אחרת – אחת נסגרה אל תוך עצמה, אחרת דווקא חיפשה לדבר. "זה לא נגמר ברגע אחד", היא מסכמת. "אני עדיין מנגישה להם את זה כל יום מחדש".
"אולי הוא לא היה מת?”
כמה חודשים אחרי, באחת הנסיעות עם הילדים, עלה מחדש השיח על נפילתו של יוסי. אחת הבנות של ליאת שיתפה שלפני מותו שאל אותה יוסי אם תרצה שיחליף תפקיד. היא לא ענתה אז, אבל אחרי נפילתו השאלה לא הפסיקה להטריד אותה: "אם הייתי אומרת לו להחליף תפקיד – אולי הוא לא היה מת?", תהתה בקול. אחותה ענתה מיד: "אבל אם אבא היה מחליף תפקיד, אז הלוחם שהוא הציל היה מת, והמחבלים היו מגיעים עד הקיבוץ ואולי גם אלינו". ליאת, שישבה מאחורי ההגה, הקשיבה לדיאלוג הזה וחשבה לעצמה שהילדות מצליחות לפעמים לנסח את מה שהמבוגרים מתקשים לומר – הן מבינות את המחיר, אבל גם את המשמעות של הבחירה שעשה אביהן.
לבחור בחיים
מאז השבת השחורה חייה של ליאת השתנו מהיסוד. "החיים שאחרי הם פשוט חיים אחרים", היא אומרת. "יש חור שלא ייסתם לעולם – ולומדים, או יותר נכון בוחרים, לחיות איתו". הבחירה הזו נעשית בכל יום מחדש: לקום בבוקר, לגדל את ארבעת הילדים בשמחה, עם תקווה ועם חוש הומור, ולהמשיך לחנך אותם לערכים ולדרך ארץ. "זה לא פשוט, זה דורש כוח בכל יום מחדש", היא מודה, "אבל אני מרגישה שזו הדרך הנכונה עבורנו".
אחריות עצומה בחינוך הדור הצעיר
מאז נפילתו של יוסי, ליאת מנסה להפוך את הכאב לשליחות. שור טהר מרצה ברחבי הארץ ובקרוב גם בחו"ל, משתפת את סיפורה האישי על הגבורה, חברות וערכים: "עבורי זו לא רק הנצחה זו שליחות".
לקראת השנה החדשה ליאת מבקשת לשים דגש על האחריות שלנו לחינוך הדור הצעיר ועל הבחירה בחיים: "אני מאמינה שיש לנו אחריות עצומה בחינוך הדור הצעיר – להעניק לילדים שלנו כלים, ערכים וחוסן. לגדל אותם להיות גיבורים בחייהם, לא רק במותם. בעיניי, זו הדרך האמיתית להבטיח עתיד טוב יותר – חברה שמוקירה אומץ, נתינה ודרך ארץ כבר ביום-יום".
ואוו! סיפור על גיבור ועל משפחה אמיצה. צמרמורות ודמעות בעיניים. הזיכרון של יוסי ז"ל ייחרט בלב ישראל לעד