שמחת תורה, היום שבו עם ישראל אמור היה לשיר ולשמוח עם ספרי התורה, הפך לפני שנתיים לאחד הימים הקשים בתולדות המדינה, היום בו פרצה מלחמת ה־7 באוקטובר. דווקא מתוך אותו יום של חושך וכאב, נולדה תורה חדשה של אור וזיכרון.
יהודה לנצקרון, איבד את אחיו הצעיר נפתלי ז"ל בפיגוע באינתיפאדה השנייה, והפך את האובדן האישי לשליחות לאומית. בראיון מיוחד לרגע NEWS הוא מספר על "חומש הגיבורים" – מיזם הנצחה ייחודי שמחבר בין שמחת התורה לשמם של מאות לוחמים שנפלו במלחמת חרבות ברזל. "חייבים לזכור את הנופלים, שמסרו את נפשם עבורנו", אומר לנצקרון, "לא היה פרויקט כזה מעולם, לזכור את כולם בספר אחד".
לקבוע ראיון עם יהודה לא היה דבר פשוט. מאז ששכל את אחיו וביתר שאת מאז תחילת המלחמה הוא עוסק ללא ערף במיזמי הנצחה במטרה לעשות טוב למשפחות השכול. כבר בהתחלה, יהודה פותח באמירה מפתיעה במיוחד: "באותו רגע שבו נפל אחי, זכיתי להצטרף למשפחת השכול".
זכית?
"לא ביקשתי את זה", מחדד יהודה את אמירתו, "אבל מהרגע שזה קרה, אני כן אומר שזו זכות. זו זכות, להקריב בן משפחה על קידוש השם, וזו זכות להצטרף למשפחת השכול, שהיא כל כך משפחה גדולה ומכובדת".
נפתלי ז"ל למד בישיבת בני חייל בקדומים. בכל בוקר עלה על הסעה בתחנת דלק "השלום" שבפתח תקווה. בכניסה לג'לג'וליה היו הנוסעים עוברים מההסעה לאוטובוס ממוגן שהגיע לשומרון. "באותו בוקר", מספר יהודה, "האוטובוס איחר בחמש דקות, ובחמש דקות שהם עמדו בתחנה הגיע מחבל מפגע עם חבורת נפץ ופוצץ את עצמו על חבורת ילדים". שניים נרצחו באותו בוקר קשה, נפתלי וחבר שלו.
"אחי בא לי בחלום ואמר – עד כאן"
השנים הראשונות אחרי הפיגוע היו רוויות בעשייה עבור יהודה. "תרמתי ספרי תורה, הקמתי בתי כנסת, בית מדרש, גינה תנ״כית. הכול לזכרו של נפתלי".
"לילה אחד אחי הופיע לי בחלום ואמר: 'יהודה, עד כאן. עשית עבורי מספיק. עכשיו לך תעזור לאחרים'. התעוררתי בידיעה מוחלטת שזו הצוואה שלו אליי". מאותו רגע, יהודה הקדיש את עצמו למשפחות שכולות אחרות. הוא סייע להן להקים בתי כנסת, גינות זיכרון, להוציא ספרי תורה וסרטים תיעודיים לזכר יקיריהן. "הכול בהתנדבות", הוא מדגיש.
"אחרי 7 באוקטובר הבנתי: הסיפור השתנה לגמרי"
ואז הגיעה מלחמת חרבות ברזל. "בשלושת השבועות הראשונים הייתי בהלם. לא תפקדתי בכלל. הלכתי לרופא, הוא אמר לי – אתה סובל מפוסט טראומה".
לאחר חודש של שיקום נפשי, לנצקרון הבין שהוא לא יכול לשבת ולצפות מהצד. "אמרתי לעצמי – עד עכשיו עזרתי לשלוש–ארבע משפחות בשנה. עכשיו צריך לעזור למאות. בשבוע אחד נוספו אלפיים משפחות שכולות חדשות למשפחה שלנו".
כך נולדה עמותת "מנציחים", שמטרתה לסייע למשפחות בהנצחות אישיות וקהילתיות. אבל לפני הכל בא הרעיון הגדול: "נזכרתי שעשיתי שלושה ספרי תורה לאח שלי, ובמהלך השנים עשיתי הרבה ספרי תורה למשפחות אחרות, ואני יודע כמה ספר תורה מנחם את המשפחה. ולכן אמרתי, אנחנו נתחיל עם ספרי תורה. אבל ספר תורה חדש יקר מאוד וכשרוצים לעשות לעשרות ומאות משפחות, מדובר בסכומי עתק", הוא מספר.
ספרי תורה מחומרי התחייה
הפרויקט התחיל בגיוס ספרי תורה פסולים מבתי כנסת בארץ ובעולם. "יש עשרות אלפים כאלה. חלקם ניתנים לשיקום, אנחנו מחדשים אותם". הייחוד, הוא מסביר, טמון בחומרים עצמם: "עצי החיים של הספרים מיוצרים מגזעים שנכרתו בקיבוץ ניר עוז אחרי האסון. מעצים שחרבו – אנחנו יוצרים חיים חדשים. והמעילים? הם רקומים בידי נשים יהודיות מכל העולם. זה כמו מלאכת המשכן – הנשים תורמות, והרקמה שלהן עוטפת את הקדושה".
"חומש הגיבורים" – ספר הזיכרון של דור המלחמה
גולת הכותרת היא פרויקט "חומש הגיבורים" – חמישה חומשי תורה חדשים שבהם מונצחים 818 לוחמים שנפלו במלחמת חרבות ברזל. "כל לוחם קיבל עמוד לצד עמוד המקרא בחומש. כל עמוד של לוחם מחולק לשלושה חלקים: פרטים שלו, דברי זיכרון שהמשפחה ודבר תורה אותו ביקשה המשפחה", מסביר יהודה.
זה פרויקט שלא היה כמותו: "מעולם לא היה מיזם שמחבר את כל הנופלים מאותה מלחמה במקום אחד".
התנ״ך הוא של כולנו
לא כולם נולדו אל תוך עולם התורה. איך המשפחות הערביות והדרוזיות קיבלו את הפנייה שלכם, כשבעצם ביקשתם להנציח את יקיריהן בתוך חומש יהודי?
"חלק ביקשו לא להיכלל בעיקר ערבים, דרוזים ונוצרים", זאת הסיבה שמתוך 960 משפחות רק 818 חיילים נכללים בחומש. עוד מסביר לנצקרון, כי הם נאלצו להחליט שבחומש יכללו רק החללים מתחילת מלחמת חרבות ברזל ולא ממרכבות גדעון כי רצו להוריד לדפוס את החומש. "אבל היו גם לא מעט שביקשו דווקא כן להיות חלק. שאלנו את הרבנים שמלווים אותנו בפרויקט מה לעשות, והם פסקו בצורה ברורה: כל חייל שנפל על הגנת ארץ ישראל ועל קדושת השם – קדוש הוא, חסיד אומות העולם. ולכן, הוא חייב להיכלל יחד עם כל הלוחמים הישראלים".
למעלה מ־40 לוחמים שאינם יהודים מונצחים בחומש הגיבורים, ולכל אחד מהם נכתבו דברי תורה ייחודיים. "המשפחות ראו בזה כבוד עצום", הוא מוסיף. "הן ממש התרגשו מהפנייה. מדובר ברובם בקצינים בכירים – דרוזים, נוצרים, בני עדות שמשרתים כתף אל כתף עם כולנו. הם ראו את זה כהוקרה אמיתית, כהכרה בשותפות שלהם לעם ולמדינה".
על החיילים שאינם דתיים הוא אומר: "התנ״ך הוא לא שלנו, הוא לא של הדתיים – הוא של כולנו. של כל עם ישראל".
החלטות קשות
יהודה מספר כי היו רגעים לא פשוטים במהלך העבודה על החומש. מאחורי כל שם וכל עמוד עומדת התלבטות אנושית כואבת. "היו משפחות עם שני בנים שנהרגו. אחד בנובה ואחד כחייל. אבל השני לא היה חייל. אז מה אתה עושה? אתה מכניס רק אחר אחד?". העמותה הקימה ועדת חריגים מיוחדת כדי להכריע במקרים האלה. "החלטנו שבמשפחות שבהן שני אחים נהרגו יחד, או מקרים של אב ובנו – גם אם אחד מהם לא היה חייל – נכניס את שניהם".
אתה כבר אחרי רוב העבודה והחומשים כבר מודפסים. היו רגעים אישיים קשים במהלך הפרויקט?
"כל יום אני נפגש עם שלוש-ארבע משפחות בעבודה שלי. אירוע לא פשוט בכלל, זה קשה מאוד. אבל הקדוש ברוך הוא כיוון אותי לזה, כנראה שהוא גם חנן אותי ביכולות האלה של ההבנה, ובגלל שאני אח שכול אז אני מבין את השפה. אני עושה את זה באהבה גדולה, בחמלה גדולה. זו השליחות שלי".
"ככה שומרים זיכרון חי"
המהדורה הראשונה, 1,500 עותקים, יורדת לדפוס ממש בימים אלה. 1,200 מתוכם יחולקו למשפחות השכולות לרגל חגי תשרי. "זה המיזם שלי לדור שלנו. חומש שפותחים בו כל שבת, רואים את פני הנופלים ולומדים עליהם. ככה שומרים זיכרון חי".
התרגשתי מאוד מקריאת הכתבה . כל הכבוד על ההנצחה של כל הגיבורים שלנו!
ואוו! מיזם ממש מרגש! חיבור בין אובדן לתקווה. תודה!
איש מדהים
תודה לך!