פרעות תרפ"ט היו גל פרעות ורצח שביצעו ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי. האירועים פרצו היום לפני 96 שנה, י"ז-כ"ג באב תרפ"ט, 23-29 באוגוסט 1929 . במהלך המאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו. יישובים וקהילות ננטשו ונחרבו.
רגע היסטורי-עכשווי.
הרקע לפרוץ המאורעות
- חאג' אמין אל-חוסייני, מופתי ירושלים, איבד מיוקרתו לאחר יריבות פוליטית עם משפחת נשאשיבי. כדי להחזיר את מעמדו, הקצין את דעותיו, הסית נגד הציונות והציג את המאבק כעניין דתי עולמי.
- לאחר משבר כלכלי חריף בשנים 1926–1927, היישוב היהודי התאושש במהירות – דבר שהגביר את תחושת הכישלון ברחוב הערבי.
- בעת פרוץ המאורעות, הנציב העליון שהה בלונדון. ממלא מקומו, הארי לוק, היה פרו-ערבי וכוחו הצבאי היה קטן.
פרשת הכותל
בליל יום כיפור, 23 בספטמבר 1928, הציבו מתפללים יהודים מחיצה בין נשים לגברים ברחבת הכותל – בניגוד לסטטוס-קוו מתקופת העות'מאנים. למחרת בבוקר הגיעה משטרה בריטית ופירקה את המחיצה, תוך עימותים וצעקות הסתה מצד שכנים ערבים. המעשה עורר זעם ביישוב היהודי.
נגד היהודים יצא אמין אל-חוסייני. הערבים ראו במעשה היהודים ניסיון השתלטות על הר הבית, וטענו כי הכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף והחלו בהתגרויות ביהודים. ב־1 בנובמבר כינס המופתי ועידה אסלאמית גדולה בירושלים. ב־17 בדצמבר פרסמו השלטונות הבריטיים נייר מדיניות המאשר את הבעלות המוסלמית על סמטת הכותל, אך גם את זכותם של היהודים להתפלל בה.
המועצה המוסלמית העליונה התמקדה בסכסוך הכותל. במאי 1929 שיפצה המועצה מבנים בהר הבית, פתחה פתח חדש בחומה והגבירה את התנועה המוסלמית באזור. בעקבות המצב הוקמו "ועדים למען הכותל" שקראו להפגנות תקיפות, בניגוד לעמדת המוסדות הלאומיים, שביקשו לשמור על איפוק. באוגוסט 1929 הכריז אל-חוסייני בדרשתו:
"כל ההורג את היהודי – מובטח לו מקום בעולם הבא".
סיכום הפרעות ברחבי הארץ
ירושלים
ב־15 באוגוסט קיימו צעירי בית"ר תהלוכה לכותל. למחרת נשרפו ספרי קודש בידי מוסלמים. ב־23 באוגוסט, לאחר דרשות הסתה בהר הבית, פרצו פורעים לשכונות יהודיות בעיר, רצחו 19 יהודים והרסו בתים ובתי כנסת.
חברון
ב־24 באוגוסט התפשטו המאורעות לחברון, שם התרחש טבח מזעזע. פורעים מוסלמים רצחו 67 יהודים – גברים, נשים וילדים. הקורבנות נשחטו, איבריהם נכרתו, חלקם נשרפו חיים, ונשים וילדות נאנסו. הביזה הייתה מוחלטת. הקהילה היהודית בחברון, שהתקיימה מאות שנים, נמחקה כמעט לחלוטין.
צפת והגליל
ב־29 באוגוסט, בשעות אחר הצהריים, פרצו מאות פורעים לרובע היהודי בצפת, כשהם חמושים במקלות ובסכינים. הם רצחו 18 יהודים, פצעו כ־80, הציתו בתים ובזזו רכוש. בין הניצולים היה ישראל טל, לימים סגן הרמטכ"ל. יישובים נוספים בגליל הותקפו: משמר העמק (26 באוגוסט), עין זיתים (29 באוגוסט), מחניים, משמר הירדן ויסוד המעלה – שנטשה כמעט כליל ונבזזה. מנחמיה נעזבה, ותושבי איילת השחר, ראש פינה, דגניה ומטולה נערכו להתגוננות. בבית שאן הותקפה הקהילה היהודית אך המשטרה הבריטית הצליחה למנוע רצח.
חיפה ותל אביב
ב־25 באוגוסט תקפו כ־2,000 פורעים ערבים את השכונות הדרומיות של תל אביב-יפו. ירי בריטי הרג שישה מהם והדף את ההתקפה, אך נהרגו גם ארבעה אנשי ההגנה וחמישה נפצעו. בסך הכול נרצחו שישה יהודים ו־33 נפצעו בעיר. בחיפה פרצו התנגשויות בערב 25 באוגוסט והגיעו לשיאן ב־27 באוגוסט. שבעה יהודים נרצחו ורכוש רב הוצת.
מושבות הרי יהודה
ב־24 באוגוסט הותקפה מוצא בידי תושבי הכפר קאלוניה. בין הניצולים היה הילד מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי. המושבה עמק הארזים הסמוכה נעזבה ונשרפה כליל. מגדל עדר ננטשה לאחר אזהרה מערבים ידידים. בתיה הועלו באש. המושבה הר-טוב ששכנה סמוך לבית שמש, הותקפה ותושביה נמלטו ממנה לאחר קרב.
שפלת יהודה
המושבות הר-טוב וכפר אוריה הותקפו ונשרפו. ב־26 באוגוסט הותקפה באר טוביה, היישוב היהודי הדרומי ביותר, על ידי מאות פורעים. גדרה ניצלה הודות להגעת תגבורת בריטית. ב־28 באוגוסט הותקפה חולדה בידי אלפי ערבים; חברי הקבוצה פונו, והבתים הוצתו.
אזורים נוספים
הקהילה היהודית בעזה פונתה לאחר שהתבצרה בבית מלון. קהילות קטנות בשכם, רמלה, ג'נין ועכו פונו גם הן. בעכו, לוד ועזה מנעו קציני משטרה ערבים התקפות על יהודים ויישובים סמוכים.
סיום המאורעות
מאורעות תרפ"ט נמשכו עד 3 בספטמבר 1929, ודוכאו בהתערבות הצבא הבריטי. נהרגו 133 יהודים ו־339 נפצעו; בצד הערבי נהרגו 116 ונפצעו לפחות 232, רובם בידי הבריטים. שלטונות המנדט סגרו זמנית עיתונים ערבים על הסתה, וגם הטילו צנזורה על התקשורת העברית.
בעקבות המאורעות הקימה בריטניה את ועדת שו לחקירת האירועים. דוח הוועדה מחודש מרץ 1930, קבע שהערבים אחראים לאלימות, אך לא תכננו אותה מראש, והגורם המרכזי היה עוינות כלפי היהודים מחשש פוליטי וכלכלי. הוועדה ביקרה את המופתי על שלא ריסן את פעיליו, אך ניקה אותו מהסתה ישירה, והמליצה להגביל עלייה יהודית ומכירת קרקעות לערבים. באוקטובר 1930 פורסם דוח הופ-סימפסון, שקבע בטעות שאין מקום למתיישבים נוספים, ובעקבותיו הספר הלבן של פאספילד, אשר צמצם את מחויבות בירטניה להצהרת בלפור. הספר הלבן קבע כי יש להגביל את העלייה לפי יכולת קליטה כלכלית והבטיח לערבים מועצה מחוקקת.
במקביל פעלה ועדת הכותל המערבי מטעם חבר הלאומים קבעה בדצמבר 1930: למוסלמים שייכת הבעלות הבלעדית על הכותל המערבי. ליהודים תהיה גישה חופשית לכותל המערבי לצורך תפילה.
רק 3 פורעים הוצאו להורג
בתי משפט מיוחדים בראשות שופטים בריטים דנו כ־1,300 נאשמים, רובם ערבים. 28 מהם נידונו למוות. בית המשפט העליון אישר 17 גזרי דין מוות, אך הנציב העליון אישר להוציא להורג רק שלושה. הם נתלו ביוני 1930. במרץ אותה שנה קבעה ממשלת המנדט פיצויים של 100 אלף לירות א"י לנפגעים, סכום שכיסה רק חלק קטן מהנזקים, והטילה קנסות קיבוציים על כפרים בסך 17,840 לירות.
העיתונות הציונית כינתה את הערבים "פורעים" ו"רוצחים". אולם, הנהגת בן-גוריון בחרה לשדר אופטימיות ולהציג את האלימות כמעשי אספסוף קטן. המאורעות דחפו את הנהגת היישוב לארגן מחדש את "ההגנה", שחיזקה את מעמדה הודות להצלחותיה, אך גם עוררו דרישה לפעולה תקיפה יותר – שהובילה להקמת "הגנה ב'", לימים האצ"ל.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
רבים סבורים שה"סכסוך" של הערבים, בעיקר המוסלמים, עם העם היהודי הוא פוליטי והחל עם ראשית הציונות. מאורעות תרפ"ט מוכיחות שמדובר בראש ובראשונה בסכסוך דתי. עם השנים נוספו לו טיעונים פוליטיים, אך השורש נשאר דתי ונעוץ בראשית ימי האסלאם. טבח שמחת תורה ב־7 באוקטובר 2023 כוון להר הבית, כמו שמאורעות תרפ"ט כוונו לכותל ומשם להר.
מאז – דבר לא השתנה. לא במניע הדתי, ולצערי גם לא בתגובת היהודים. בעבר, בן-גוריון ראה באלימות "קומץ פורעים", כשם שכיום רבים מתייחסים לטרור כמעשה של יחידים. אם נרצה לדייק – בעיני רבים המלחמה בעזה היא מול חמאס. זו טעות. המלחמה היא מול האויב העזתי כולו. אין מדובר בארגון טרור בלבד, אלא בתרבות שמקדשת מוות ומכניסה אותו אל בתי החולים, לבתי הספר, למסגדים ולבתים שלה. אם נבין זאת, נוכל להתקדם לקראת פתרון אמיתי.
לגמרי