יום שחרור ירושלים מאחורינו, והיום (ג') היינו צריכים לציין יום חשוב נוסף. יום שחרור העיר חברון. היא נחשבת לאחת הערים העתיקות ביותר בעולם שזכו לרצף יישובי כמעט בלתי פוסק מאז העת העתיקה. בכ"ט באייר ה'תשכ"ז, 8 ביוני 1967, שוחררה חברון. רגע הסטורי-עכשווי.
מקור השם, משמעותו ומיקום העיר
השם "חברון" נובע ככל הנראה מצירוף שני שורשים שמיים המתכנסים למילה "חבר", שפירושה לחבור ולהתאגד – בדומה למילים "חבר" ו"חברה" בעברית. יש הסוברים כי משמעותו המקורית של השם היא "ברית".
בערבית מכונה העיר "אל-ח'ליל", על שם כינויו של אברהם במסורת המוסלמית – ח'ליל אללה (خليل الله), שפירושו "ידיד האל". מכאן שהשם הערבי מהווה תרגום ישיר לרעיון המקופל בשם העברי – חברות וקשר רוחני.
חברון מתנשאת לגובה של 927 מטר מעל פני הים. היא שוכנת בהרי יהודה, כ־35 קילומטרים דרומית לירושלים ובלב אזור הר חברון, שהוא חלק בלתי נפרד ממרחב הרי יהודה. כשני קילומטרים צפונית לה שוכנת חלחול. ממזרח, בצמידות לעיר, נמצאת ההתנחלות קריית ארבע. כשמונה קילומטרים מזרחה שוכנת העיירה הפלסטינית בני נעים. סביב חברון פזורים יישובים נוספים: דורא בדרום-מערב, תפוח ממערב, ובית כאחיל כשבעה קילומטרים מצפון-מזרח לעיר.
מימי האבות ועד לעת החדשה
חברון היא מהערים הקדומות בעולם. אברהם התיישב בסביבתה וקנה את מערת המכפלה לקבורת שרה. בהמשך נקברו שם גם יצחק, רבקה, יעקב ולאה. העיר נזכרת שוב בפרשת המרגלים, כשכלב בן יפונה מגיע להשתטח על קברי האבות. לאחר כיבוש הארץ, יהושע מעניק את חברון לכלב, והיא הופכת לעיר מקלט ולמקום מושב ללוויים.
דוד המלך נמשח למלך בחברון ושלט בה שבע שנים. בתקופת בית ראשון ושני התקיים בה יישוב יהודי רציף. יוסף בן מתתיהו מזכיר אותה, וגם בתלמוד היא נוכחת. תחת שלטון מוסלמי נבנית מערת המכפלה מחדש, אך יהודים מוגבלים בגישה. הם מורשים לעלות רק עד המדרגה השביעית. למרות זאת, יהודים ממשיכים לגור בעיר.
במהלך ימי הביניים מגיעים עולים מצפון אפריקה ומתיישבים בה. נבנים בתי מדרש, מוקמות חבורות לימוד. חברון הופכת למרכז רוחני שקט, ובסוף התקופה העות'מאנית חיים בה מאות יהודים, לרוב מזרחים. העיר נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש.
חברון בעת החדשה והטבח בתרפ"ט
במאה ה־19 מתחזק היישוב היהודי בחברון. עולים ממרוקו ומטורקיה מצטרפים לקהילה הוותיקה. נוצרים קשרים עם האוכלוסייה הערבית המקומית. הרוב המוחלט של הזמן – שקט. בתי כנסת, ישיבות ובתי מדרש פועלים ברציפות. יהודים חיים בצמידות לשכנים הערבים. יש יחסי מסחר, שכנות וחיים משותפים.
ב־1929 הכול מתהפך. הסתה מוסלמית בראשות המופתי חאג' אמין אל־חוסייני מובילה למתקפה ברוטלית. בשבת, כ"ד באב תרפ"ט, פורעים מקומיים רוצחים 67 יהודים – גברים, נשים, ילדים ותלמידי ישיבה. הפורעים תוקפים בסכינים, גרזנים ואלות. הם שוחטים, אונסים, שודדים ומבזים את הקודש. כמה ערבים מצילים שכנים יהודים, אך הרוב שותק.
המנדט הבריטי מפנה את שארית הניצולים. היישוב היהודי בחברון נמחק. לראשונה מזה מאות שנים – אין יהודים בעיר האבות. בשנות ה־30 מנסים מעטים לשוב, אך מלחמת העצמאות קוטעת את הניסיון. חברון נכנסת תחת שלטון ירדני. מערת המכפלה ננעלת ליהודים. גם תיירים מישראל לא מורשים להיכנס. העיר מתנתקת מהשורשים היהודיים שלה.
חזרה לעיר האבות
בכ"ט באייר ה'תשכ"ז, במהלך מלחמת ששת הימים, נכנסו כוחות צה"ל לחברון. הקרב לא התרחש כי תושבי העיר הניפו דגלים לבנים. הפחד מהתגובה הישראלית אחרי ניסיון העבר – היה גדול. מפקד העיר ביקש להיכנע. חיילי צה"ל נכנסו בלי ירייה אחת. לראשונה מאז 1929 – יהודים חזרו למערת המכפלה. זמן קצר לאחר מכן התחדשה נוכחות יהודית בעיר. תחילה בישיבה, אחר כך בקריית ארבע.
כניסת צה"ל לחברון. צפו:
סגירת מעגל
אחד החיילים בזחל"ם הראשון לעיר האבות היה משה מירון, בן למשפחה ממגורשי חברון. במכתב ששלח לאשתו יעל, כתב:
"כבשנו את נבי שמואל, בית איכסא והעיר העתיקה, עברנו דרך בית לחם ועתה אנו ממוקמים בחברון. בקיצור, משחררים את המולדת. מסרי לאבי שאנו שומרים על מקום הולדתו, אנו מול מערת המכפלה". (מתוך אתר "אוצרות")
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
במהלך השנים יום ירושלים הפך לצערנו ליום מגזרי מאד. הדבר נכון גם לחברון. פעם בשנה אנו מציינים את "שבת חברון" בפרשת "חיי שרה". לאירוע המיוחד מגיעים בעיקר דתיים. מעבר לאירוע זה, הנוכחות של חברון ביום יום היא דלה ביותר וקשורה בעיקר לענייני ביטחון.
לפני שהייתה סמל דתי, הייתה חברון יסוד לאומי. זהות. אברהם אבינו (אז אברם) הגיע לארץ ישראל (אז כנען) ועצר תחילה באזור שכם, באלון מורה. משם פנה דרומה לבית אל והעי. בהמשך ירד אל הנגב, אך המקום שבו קבע את מושבו העיקרי בארץ היה חברון. שם קנה חלקת אדמה ראשונה בארץ. בכסף מלא. לא בהוראת אלוהים, אלא ביוזמתו. שם קבר את שרה אשתו, ושם ביקש להיטמן בעצמו.
מערת המכפלה היא אתר הקבורה של אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. חברון היא עיר האבות והאימהות של האומה הישראלית. לא של מגזר, לא של עדה, לא של אירוע שנתי. היא שייכת לכל עם ישראל. אל לנו לנטוש אותה. לא מבחינה תודעתית, לא מבחינה חינוכית – ולא מבחינה לאומית.
