אחת לכמה זמן אני נדהמת לגלות כיצד בשנים האחרונות הפכו הישראלים לכאלה אניני טעם. אנו רוכשים את המותגים הטובים ביותר, נכנסים לרשת קוראים ביקורות על מוצרים ומשווים את האיכות. שותים קפה איכותי עשוי במכונה הכי טובה בשוק, אוכלים במסעדות שף ומצקצקים בלשון כאשר האוכל אינו ברמה מספיק גבוהה, וכמובן מעלים ביקורות לרשת.
"לא ברור לי למה כשזה מגיע למערכת החינוך שלנו אנו מתפשרים בכזו קלות?"
כשנולדים הילדים אנו קונים את העגלה הטובה ביותר, את הסלקל הבטוח ביותר לאחר סקר שוק מקיף, ומלבישים את הפעוט במיטב המותגים. לכן, לא ברור לי למה כשזה מגיע למערכת החינוך שלנו אנו מתפשרים בכזו קלות?
עוד באותו הנושא
- ח"כ צבי סוכות, על התפטרותם של 5 חברי המל"ג בעקבות חוק ההפרדה באקדמיה: "מצער לראות שיש מי שמעדיפים להתפטר במקום לאפשר לעוד אלפי נשים וגברים לרכוש השכלה גבוהה בהתאם לאורח חייהם. החוק לא כופה על אף מוסד לפתוח מסלול נפרד ולא גורע דבר מהמסלולים הקיימים – הוא רק מסיר חסם ומרחיב את חופש הבחירה"
- בשורות טובות לתלמידים: משרד החינוך מסדיר בצורה רשמית את הנחת התפילין בבתי הספר הממלכתיים וקובע מדיניות ארצית אחידה בנושא
- הממשלה אישרה תוכנית להקצאת 200 מיליון ש"ח לחינוך היהודי בתפוצות
- היסטוריה בשא-נור: הוצב מבנה גן הילדים הראשון, 21 שנה אחרי הגירוש

מי צריך לשמור על החינוך
כבר כמה שנים שמערכת החינוך בישראל נמצאת בקריסה מתמשכת. התלמידים לומדים בכיתות עם יותר מידי תלמידים עם מורים שלא מצליחים להשתלט עליהם וקשה להאשים אותם. שכרם והיחס המבזה כלפי המורות והמורים הוביל לבריחה המונית של מחנכות ומחנכים טובים מן המקצוע. במכללות לחינוך ההרשמה דלה והמחזורים הנוכחיים מצומצמים. בפועל, חלק מן המורות והמורים בבתי הספר נטולי תעודת הוראה או אפילו משהו שקרוב להכשרה מקצועית.
אני שואלת את עצמי, מדוע אנחנו שותקים על זה? האם המורים הם אלה שצריכים להתריע ולמחות כפי שקורה בימים אלו ובכל שביתה? או שאולי אנחנו כהורים, כחברה נרדמנו בשמירה? איזה עתיד אנו צופים לילדינו עם מערכת חינוך שכזו? כיצד תראה החברה שלנו ללא חינוך ערכי ומשמעותי לילדים? לאיזה מבוגרים הם יגדלו ומה זה אומר עלינו שנתנו לשנים הכי חשובות בחייהם של ילדינו לחמוק עם תחת חינוך בינוני?

להחזיר את הכבוד למקצוע
למעשה, לא מדובר במצב בלתי הפיך או בגזירה שאנו חייבים לקבל ללא יכולת לשינוי. הגיע הזמן להחזיר את הכבוד למקצוע. לא מדובר רק בשכר, אלא בשינוי סדר העדיפות הלאומי, שינוי מערכתי של גודל הכיתות, יחס (ratio) מבוגר/ת:ילדים. בניית תוכניות לימוד מבוססות מחקר שקשובות לצורכיהם של הלומדים, עם מבט אל העתיד, דגש על יצירתיות, חשיבה ביקורתית ופיתוח סקרנות.
השינוי צריך להיות מערכתי ולכלול גם את יתר המעגלים שמקיפים את מערכת החינוך ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה: כל המעטפת החינוכית טיפולית הכוללת לא רק את המורות והגננות אלא גם את הסייעות, המרצות והמרצים במכללות, סגל המחקר, הפסיכולוגיות, היועצות, מדריכות, קלינאיות, מרפאות בעיסוק, פזיותרפיסטיות, עובדות הסוציאליות ומנתחות ההתנהגות. כל אלה צריכים שיפור ניכר בתנאי ההעסקה שלהם.
זו מערכת כוללת וחשובה שהופקרה שנים על גבי שנים וחייבת לצאת מן התרדמת. זה אפשרי. נראה כי אנו, ההורים, זקוקים לקריאת השכמה – עלינו ללמוד להוקיר ולכבד יותר את אלה שבמערכת הזו ולהילחם על איכותה למען עתידנו כחברה.
ד"ר הילה המרמן לפידות היא אמא, דוקטור לחינוך ומרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי
