מילואים שלי: ניצחון הרוח על הגוף ברמה הכי גבוהה שיש

אחרי למעלה מ-380 ימי מילואים, כולל תקופה בעזה, יכולתי להישאר בבית. למרות כל הסיבות, בחרתי להתייצב שוב. טור אישי על ערבות הדדית, מסירות נפש וניצחון הרוח על הגוף

אלעד הומינר
11-06-2025 21:37

בצפון | צילום עצמי

עשרות אלפי חיילי מילואים נמצאים שוב בגבולות השונים שלנו, עזה בדרום וסוריה ולבנון בצפון. זה הסבב המי יודע כמה עבורם, והפעם ארוך מתמיד – לשליש שנה בערך. גם אני אחד מהם. יכולתי להתחמק מהצו 8 הזה. אבל לא יכולתי לעמוד מנגד. אינני לוחם־על, יש רבים וטובים ממני. אבל היה צורך, אז התייצבתי, גם אם באיחור מסוים בשל בעיות של שלישות.

משפחות מילואים, אילוסטרציה | צילום: Chaim Goldberg/Flash90

למסור את הנפש

אנחנו רגילים להגיד על לוחם שנפל שהוא – "מסר את הנפש". אבל באמת באמת, מסירות הנפש הזו מתחילה הרבה קודם. כבר כשמגיע הצו 8 או הזימון למילואים.

זה דורש להכין את מקום העבודה, את האישה, את הילדים. את החיים. אנחנו שליחים: של המשפחה, של החברים, שלכם. של עם ישראל.

אחרי יותר מ-380 ימים, אפשר היה להישאר בבית

יכולתי לוותר כי זה מאוד נוח. אחרי יותר מ-380 ימים, רובם בהגמ"ר וחלקם הקטן בעזה – אפשר היה להישאר בבית.

אני ממש לא אוהב מילואים. המעברים קשים לי. התנאים קשים לי. למרות שהם טובים יחסית, הם לא נוחים לי. למי כן? ובכלל, למה אני צריך את זה על הראש? יש לי עבודה חדשה, יש אישה, יש ילדים ויש חיים. והם טובים ונוחים בבית. במיוחד מאחורי המקלדת כאן וברשתות החברתיות.
בעבודה תומכים. מבחינת אשתי, למרות הקושי – הצורך ברור. ומה מול הילדים? הם גאים. הבת שלי חוגגת תשע בעוד מספר ימים. שנה שעברה הייתי בעזה ולא הגעתי למסיבת יום ההולדת שלה. בתחילת השבוע היא שאלה: "אבא, שוב לא תגיע?" (אני מתכנן להגיע, היציאות שלנו נוחות).
סכנת חיים. היא נמצאת שם למרות שאני בסך הכול בגבול לבנון.
אחריות. יש הרבה אחריות בלשמור על ביטחונם של כל כך הרבה אנשים, על אף שאינני מפקד.

לא לעמוד מנגד

לעמוד מנגד לא יכולתי. לא יכולתי. החברים לנשק קורסים תחת הנטל. גם להם יש עבודה, גם להם יש אישה, גם להם ילדים וגם להם יש חיים. לכן אני פה. קוראים לזה "ערבות הדדית".

זריחת הירח מאזור גבול לבנון | צילום: ללא

דמות לחיקוי

למען האמת, יש עוד דבר שעמד לנגד עיניי. בספרו "כן לחיים למרות הכול" (למיטב זכרוני, סביב עמוד 80), מספר ויקטור פראנקל, פסיכיאטר ונוירולוג יהודי-אוסטרי ששרד את השואה – על עוזר חייט שבא אליו להתייעצות. האיש שאל: איזו משמעות יכולה להיות לחיים שלי, כשאני עובד בעבודה כל כך שולית? פראנקל עונה לו תשובה עמוקה: לכל אחד מאיתנו, בלי קשר לתפקיד, למעמד או לנסיבות, יש יכולת להשפיע על סביבתו. כן, גם לעוזר חייט. ולכן גם אני כסגן עורך ב"רגע NEWS", וגם כאבא, מהווה דמות לחיקוי עבור הילדים שלי, ועבור מי שמכיר אותי.

מבחינתי ההגעה לכאן היא ניצחון הרוח על הגוף. כמילואימניקים, הרוח שלנו מנצחת את הגוף ואת הרצון להישאר אזרחים. אנחנו כאן. שומרים על הבית.