אישה פרסמה לאחרונה ברשתות החברתיות פוסט שבו הביעה את רצונה להשתלב כמחנכת בשנת הלימודים הקרובה. באותה הנשימה גם הדגישה בדבריה שאין לה כל תואר, הכשרה, ולא כל ניסיון פדגוגי או מקצועי. למרות זאת, עשרות מנהלים ומנהלות נלהבים מיהרו להגיב ולהציע לה משרות בהוראה.
ברגע שנחשפתי לפוסט שהפך לוויראלי מנסיבות מדאיגות, שאלתי את עצמי האם אכן יכול להיות שישנם בתי ספר במערכת החינוך שמגייסים מחנכי כיתות באותה הצורה שמחפשים בייביסיטר בקבוצה שכונתית בפייסבוק?
הנושא ניתן לטיפול יסודי
שנת הלימודים בפתח ומשבר כוח האדם במערכת החינוך הוא בעל פוטנציאל נזק גדול. אולם לא מדובר בגזרת גורל אלא בנושא שניתן לטיפול יסודי אשר ישפר את חינוך ילדינו ויזניק אותו קדימה.
עוד באותו הנושא
למעשה, הסיפור בו פתחתי אינו אירוע בודד. מדובר בתסמין של משבר מערכתי. בעקבות המשבר החריף בכוח אדם בהוראה, נדמה שישנם גורמים במערכת החינוך שמתוך תחושה של חוסר ברירה וצורך בפתרונות בזק מתירים כל רסן, ומוכנים לקבל כמעט כל אדם למקצוע מהמורכבים והמשמעותיים ביותר בחברה הישראלית.

האם ניתן לדמיין מצב דומה ברפואה או בתעופה? התשובה ברורה, אז מדוע כשמדובר בתלמידי ישראל המערכת מאפשרת לעצמה להיגרר לאלתורים מסוכנים? הרבה מעבר לכשל חינוכי, מדובר בפגיעה קשה באמון ההורים כלפי אלה שאמורים ללוות את ילדיהם בשנים המעצבות ביותר של חייהם.
כאדם שעוסק בתחום ההוראה קרוב לארבעה עשורים אני יכול לומר בפה מלא כי מקצוע זה דורש שליחות, ניסיון, חוסן אישי ומיומנויות מורכבות. עוד הרבה מעבר להיבט הפדגוגי, דמות דורשת רגישות אנושית, יכולת הכלה, שליטה רגשית גבוהה ונוכחות מעוררת השראה, כל אלה נבנים לאורך שנים של הכשרה וניסיון.
מורה איננו סוכן ידע
במציאות שבה תלמידים נחשפים לכמויות עצומות של מידע בלחיצת כפתור, מורה איננו סוכן ידע מי שבונה אמון, מטפח תחושת מסוגלות ויוצר סביבה בטוחה וצומחת. מורה לא מקצועי עלול להפוך את חוויית הלימודים למקור של כישלון, תסכול וחוסר ביטחון, ולהותיר חותם שלילי מתמשך על עולמו הרגשי והלימודי של התלמיד.
בעידן של עודף מידע, וכשהכול נגיש בלחיצת כפתור, הצורך במורות ובמורים שמבינים את נפש התלמיד, אנשי הוראה שמסוגלים להאזין ולהנהיג, הולך וגובר. הצבת אנשים לא מיומנים מול תלמידים, כמוה כהפקדת סכין ניתוח בידי חובבן.

המחדל הכפול הוא שמחד המשבר היה צפוי מראש, ומאידך לא נעשה כמעט דבר כדי למנוע אותו. שוב בוחרים בפתרונות מדף קצרי טווח במקום לבנות תוכניות ארוכות טווח לפתרון הבעיה. כל עוד המדינה לא מייצרת מסלול ברור, ארוך טווח ומתוגמל עבור צעירים איכותיים להיכנס לעולם ההוראה, המדרון החלקלק יימשך.
צריך לומר ביושר: אין דרך אחרת. אם לא נשקיע שכר ראוי, הכשרה מקצועית מעמיקה, תנאים מכובדים ודימוי ציבורי חיובי, צעירים מוכשרים ידירו רגליהם ממקצוע ההוראה. רוצים חברה מתפקדת, חזקה, יוזמת? התהליך לא מתחיל בחוזרי מנכ"ל ורפורמות פופוליסטיות שבאות לעולם, אלא במורה שנכנס בבוקר לכיתה עם תחושת שליחות וניצוץ בעיניים.
פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית הדתית שאנן בחיפה, ויו"ר אגודת המורנטורים בישראל
