שנה וחצי שהמלחמה בעזה נמשכת – הפצצות, הרוגים, פצועים ומילואימניקים שחוקים – וכעת אנחנו בפתחו של סבב נוסף. אם להסתמך על ניסיון העבר וחוסר היכולת של חלקים נרחבים בחברה הישראלית לעמוד בלוחמה הפסיכולוגית בנושא החטופים, נראה שצפוי לנו עוד מאותו הדבר. מדינת ישראל עומדת לענות על ההגדרה הרווחת לטירוף: לחזור שוב על אותן פעולות ולצפות לתוצאות שונות.
לא נוכל לנצח את חמאס אם לא ננצח את עזה
יש לומר ביושר שהניצחון ששווק לנו בתחילת המערכה איננו משימה פשוטה. אכן, לא ניתן לשרש את חמאס מרצועת עזה משום שהרוב מכריע של העזתים הם חמאס וחמאס הוא העזתים. אני מזמין את כל מי שחושב אחרת להביט בתהלוכות החטופים הישראלים בעזה. האקסטזה הפסיכוטית שאחזה באוכלוסייה המקומית למראה רצח והתעללות מעידה כאלף עדים מי הם העזתים. גם ההפגנות המועטות נגד חמאס לא כוונו לזוועות ה-7 באוקטובר אלא למצב הכלכלי שהתושבים מצויים בו עקב המלחמה.
לאור המציאות הקשה עלינו להודות באמת כי לא נוכל לנצח את חמאס אם לא ננצח את עזה והמהלך להכרעת עזה שונה מהותית מחיסול כמה עשרות אלפי מחבלי חמאס. אין מקום לעוד "הנחתת מכות קשות על החמאס", לא "לצמצם יכולות" ולא "ניהול משא ומתן בתיווך קטרי", אלא יש להכרית את האיום לחלוטין ויש רק שתי דרכים להשגת היעד.
כיבוש מלא והגירה
האופציה הראשונה היא כיבוש מלא. לא עוד פשיטות ויציאות, אלא כיבוש, נוכחות וניהול הרצועה החל ממחלקת החינוך ועד למערכת הביוב. עזה כישות סמי-ישראלית, תחת ממשל צבאי ועם תוכנית דה-חמאסיזציה שדורשת עשורים ומיליארדים. זה פתרון מהזן הגרמני־יפני של 1945, ולא מהזן הסקנדינבי של אוסלו. יקר? כן. מדמם? ודאי. אבל ניצחון עולה כסף. תבוסה תעלה במדינה.
האופציה השנייה, וזו המשרתת טוב יותר את האינטרס הישראלי למיטב הבנתי, היא יישום תוכנית ההגירה של טראמפ. החזון בו עזה ריקה מעזתים כולל יתרונות הברורים בדמות ניצחון מוחלט, הפסקת הסבבים ושליחת המסר לכול אויבינו לגבי התוצאות של מתקפה נגד ישראל. כמובן, פתרון זה אינו חף מקשיים, מדובר במבצע לוגיסטי ודיפלומטי אדיר ממדים שספק גדול שניתן לבצעו ללא תמיכת האמריקאים.
על הציבור הישראלי שהותש בשנה וחצי של מלחמה עצימה להפנים כי כל סיום של המערכה ללא הגשמת אחד מן הפתרונות, שליטה או הגירה, יסתיים גם הוא בהגירה, אבל לא של העזתים אלא שלנו הישראלים.
עלינו להבטיח שעל השאלה "מי יהגר?" – התשובה תהיה ברורה
בבואנו לעצב את החזון האסטרטגי-בטחוני לרצועת עזה עלינו להבין שתי נקודות מרכזיות. אחת מדינית והשנייה צבאית. מדינית – לא ניתן לקיים שכנות כאשר השכן מעוניין לבצע בך רצח עם. רצון הצד שכנגד בהשמדתנו המוחלטת מוחק לחלוטין את זכותו להתקיים לידינו. צבאית – קו המגע לעולם ייפרץ. גם אם צה"ל יעשה כל מה שצריך כדי למנוע חדירה בסגנון ה-7 באוקטובר, אויבינו ימצאו שיטה אחרת לחדור לשטחנו.
מציאות זו של חרדה מתמדת מפעילות האויב ומתקפות חוזרות ונשנות תביא אט אט לנטישת העוטף ולהמשך דחיקת היהודים למרחב חדרה-גדרה. תוכנית ההגירה תצא לפועל אך לא בבית חנון וחאן יונס אלא בניר עוז, שדרות ובארי.
המציאות האכזרית בה או שהעזתים יחיו ברצועת עזה, או שהישראלים יחיו בנגב המערבי, מחייבת את הממשלה וגופי הביטחון לצאת לתמרון מוכוון הגירה.
תמרון בו לצד הפעלת כוחות השריון, חיל אוויר וחטיבות החי"ר, על המדינה להפעיל גם מטוסים אזרחיים ואוטובוסים לצד תעמולת הגירה בקרב העזתים וקשרים דיפלומטים ענפים. כל אלו צריכים לשרת את מטרת הגירת תושבי עזה למען הבטחת המשך הקיום והשגשוג של הנגב בפרט ושל מדינת ישראל בכלל. עלינו להבטיח שעל השאלה "מי יהגר?", התשובה תהיה ברורה – לא אנחנו.
עומר בן חמו הוא עו"ד וסמנכ"ל תנועת "המילואימניקים דור הניצחון".
כל מילה