בשעות המוקדמות של השבוע האחרון, בכל בוקר מחדש, עוד לפני הקפה הראשון חזרו על עצמן שוב ושוב אותן תמונות מוכרות: דיווחים על תזוזת נושאת מטוסים אמריקאית, מפציצים בדייגו גרסיה, חיזוק מערכי הגנה במפרץ, ואיתותים של פינוי אנשי צוות מבסיסים רגישים.
הכול קורה, הכול מתועד, אבל הירייה הראשונה לא נשמעת.
כל מי שמסתכל על זה מהצד שואל: למה מחכים? אבל שמתי לב שהשאלה הזאת מפספסת משהו מרתק.
זה לא עיכוב, זו שיטה
אצל האמריקנים מאז ומעולם המלחמה לא התחילה בהחלטה פוליטית דרמטית או בתקיפה מפתיעה. היא מתחילה הרבה קודם, בשלב שבו בונים את האפשרויות.
הדפוס הזה חוזר שוב ושוב בהיסטוריה. קחו לדוגמה את הפריסה לפני מלחמת המפרץ הראשונה. חודשים של מבצע בשם "Desert Shield", שבו בוצעה פריסת כוחות צבא אמריקאיים ובינלאומיים בערב הסעודית באוגוסט 1990, בעקבות פלישת עיראק לכווית.
הצטברות כוחות, הקמת בסיסים, תשתיות, קווי אספקה, מטות ותהליכי שליטה. כל אלו קודמים ורק כאשר המערכת עומדת יציבה ובטוחה, מתחיל שלב הלחימה.
מלחמה כפרויקט הנדסי
התרבות הזו מאמינה שמלחמה טובה היא כזאת שמצמצמת הפתעות. עוד שכבת תכנון, עוד בדיקה, עוד תשתית בזירה. מתוך תפיסה של שליטה.
האמריקנים לא שולחים את החיילים שלהם לפני שהם בונים להם עולם. מחנות ענקיים, שדות תעופה זמניים, מערכות מים וחשמל, כבישים פנימיים, מתקני תחזוקה. עוד לפני הקרב, הזירה נראית כמו אתר עבודה מסודר להפליא.
גם ברמת המטות זה מוטמע. תהליכי תכנון סדורים, חלופות, הערכת סיכונים, פקודות שמבשילות לאט. זו תרבות שמעדיפה להגיע לרגע ההחלטה כשהכול מוכן, גם אם זה לוקח זמן.
זה בדיוק מה שישראל לא יכולה להרשות לעצמה
ישראל נמצאת בתמונה הפוכה לחלוטין. אצלנו מלחמה היא לא ענין של משלחת אל מעבר לים. היא יכולה להתחיל תוך דקות. אין מרחב נשימה, אין עומק אסטרטגי, ואין אפשרות לבצע חודשים של פריסה במדבר.
לכן התרבות המבצעית הישראלית בנויה אחרת לגמרי. מהירות, יוזמה, החלטה תחת אי ודאות. קודם עוצרים את הדימום, אחר כך מסדרים את המצב. זה לא ענין של חוסר תכנון, זו ההתאמה הצה"לית למציאות המזרח תיכונית.
המיתוס של מבצע אנטבה
מבצע אנטבה בעיני, הוא בעיקר שיעור קר. הכוח נחת, פעל ויצא. אמנם נעשה תכנון מדוקדק אבל לא נבנו בסיסים, לא הוקמו מפקדות ולא חיכו להזדמנות נוחה יותר. כוחותינו נכנסו, ביצעו ויצאו.
זה כמובן מקרה קיצון וקצה הקרחון של תרבות לחימה שפותחה כאן אצלנו, מתוך הבנה שלרוב – חלון ההזדמנויות יהיה קצר יותר מהזמן שנדרש כדי לסדר הכול מראש.
האם אלתור הוא בהכרח חובבנות?
לאורך השנים, מחקרים על צה"ל חזרו לאותה נקודה: היכולת לאלתר, להסתגל ולשנות תוך כדי תנועה. לדברי בוגרי יחידות מיוחדות איתם שוחחתי כל זה נולד מאילוץ ולא מבחירה: "אנחנו מדינה קטנה, מוקפת איומים, שנבנתה תוך כדי מצב חירום ארוך ומתמשך". במציאות כזאת, לפעמים מתחילים פעולה ורק אז משלימים את המערכת סביבה, כי האלטרנטיבה היא לא לפעול בכלל.
"גם ישראל יודעת לתכנן – ובגדול"
כדי להיות הוגנים, צריך להגיד שלא תמיד ישראל קופצת למים בלי לחשוב. תקיפת הכור בעיראק לא הייתה החלטה של רגע. היא נבנתה לאורך זמן, עם הכנות, מודיעין ותכנון מדוקדק. כשיש זמן, גם ישראל פועלת כמו מעצמה סדורה. גם לאחר טבח ה-7 באוקטובר ראינו מעין עצירה להתבוננות והיערכות שיתכן שעשתה את ההבדל בין שקיעה בבוץ העזתי לבין יכולת הלחימה הבלעדית של חיילי צה"ל בתנאי סביבה בלתי אפשריים מעל ומתחת לקרקע.
אם כן, יתכן שמבחינת האמריקאים הסיכון הוא לפעול לפני שהכול מוכן, בעוד שאצלנו בדרך כלל הסיכון הוא להמתין ולפעול מתוך זמן ומרחק עד שהחלון ייסגר.
כשמבינים את זה, גם הזירה האיראנית נראית אחרת. תזוזת ה'נכסים' האמריקאית היא לא תופעה כל כך דרמטית אלא שלב טבעי בבניית האופציה הצבאית שלהם שלא בנויה לפעולה ישראלית מהירה שמותאמת יותר למציאות.
כן, אבל בנתיים נטבחים באיראן עשרות אלפי בני אדם. מאה אלף פצועים! הדיקטטורה האיסלאמית פוגעת בפרסים עד רמה שגם כאשר המשטר יפול, לא יהיה מי שיוכל לקחת את המושכות. הצורך לכלכל מאות אלפי נכים מחוץ לשוק העבודה יקריס את המדינה ואז יכבשו אותה כוחות אחרים שיחזירו את הדיקטטורה לשלטון. הפעם, ההתמהמהות מהשטן, ולא החיפזון.