הסיפור הזה לא שייך רק לנשים, לא שייך רק לכאלה עם עודף משקל, וגם לא רק למי שמתמודד או מתמודדת עם אנורקסיה. הוא שייך לכל מי שגדל בתרבות שבה אנשים מרגישים בנוח להעיר על גוף של אחר.
כמעט תמיד הייתי בתת-משקל, למרות שהתפריט שלי תקין ומזין, למרות שמעולם לא היו לי בעיות אכילה. עד גיל 13 לא ייחסתי לכך חשיבות. בכיתה ז' הכל השתנה. אחד הילדים שהיו איתי בכיתה אמר לי משפט שנצרב בליבי ובזיכרוני: "את נראית כמו ילדה מהשואה". מאז, עוד ועוד אנשים הרגישו בנוח לשאול, להעיר, לייעץ: "כמה את שוקלת?", "את צריכה לאכול יותר", "את יותר מדי רזה".
התחלתי להרגיש שמשהו בי לא בסדר, לשנוא את איך שאני נראית. אם לא המשפחה שלי, ובעיקר אמא שלי, שתמכה בי, חיזקה אותי והדהדה בי שוב ושוב שאני יפה כמו שאני ואני לא צריכה לשנות בעצמי שום דבר בכלל – לא בטוח שהייתי מצליחה לצאת ממעגל השנאה העצמית שהייתי בו. אבל זה היה יכול להיגמר אחרת.
הפודקאסט שעורר סערה
בימים האחרונים הרשת גועשת בעקבות דבריה של השחקנית והקומיקאית יעל פוליאקוב בפודקאסט עם אסי עזר. אמירות כמו: "אני אגמור את השמנות" ו"נשים שמנצלות את השומן של עצמן בשביל לקבל אהבה ואהדה", עוררו סערה ציבורית רחבה.
פוליאקוב פתחה בביקורת על נשים שמעלות לרשתות החברתיות, ובעיקר לאינסטגרם, סרטונים שבהם הן מתלבשות מול המצלמה. עיקר הביקורת הופנתה כלפי נשים שמופיעות כשהן לבושות בבגדים תחתונים בלבד, לא בצניעות.
אני לא מתכוונת לכתוב כאן אם אני מסכימה עם דעתה של יעל פוליאקוב או לא. הבעיה היא לא עצם הדעה, אלא הדרך שבה הובעה. הדרך הייתה פוגענית, מעליבה ומסוכנת. למילים יש כוח. "החיים והמוות ביד הלשון" אינו ביטוי סתמי, ובוודאי לא כשמדובר בנושא רגיש כמו דימוי גוף ומשקל.
"את יודעת מה אימהות כמוני עוברות?"
אחרי שהפודקאסט פורסם, התגובות לא איחרו לבוא. אחת מהן טלטלה אותי במיוחד. יהודית תבורי-באומן, אמה של הדוגמנית קארין באומן ז"ל, שהלכה לעולמה בגיל 35 לאחר שנים של מאבק באנורקסיה, זעמה בדמעות על דבריה של פוליאקוב. "תתביישי לך", אמרה בסרטון שהעלתה לרשתות, "את יודעת מה אימהות כמוני עוברות? עשית לי את היום שחור. גרמת לי לבכות. מהפה שלך יוצאים דברים שיכולים להרוס".
הסיוט של קארין באומן התחיל כשניסתה להגשים חלום ולהיות דוגמנית. היא התבקשה לרדת "רק חמישה קילוגרמים" כדי להתקבל לסוכנות נחשקת בפריז. משם החלה מלחמה ארוכה במחלת האנורקסיה. אמה יהודית ליוותה, טיפלה, נלחמה – אבל קארין לא הצליחה להחלים – והמחלה הכניעה את גופה. "אני כל יום חמישי בבית העלמין", שיתפה יהודית בדמעות בסרטון התגובה לפוליאקוב. "זה מה שאת מאחלת להורים?".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
להפיץ טוב בעולם
כל הסיפורים האלה מלמדים דבר פשוט: מותר לכל אחד שיהיה לו טעם משלו, דעה משל עצמו. אבל לא כל דעה חייבת להיאמר בקול, במיוחד כשהיא עלולה לפגוע. בני אדם הם הרבה יותר ממספר על משקל, מגובה או מחשבון קלוריות. הם אישיות, חלומות, לב, נשמה ומעשים – וגם מילים. הרבה מאוד מילים.
בעידן הפודקאסטים, שבו כל אחד יכול לפתוח מיקרופון, לצלם ולפרסם; בעידן שבו ויראליות חשובה יותר מאחריות – צריך לזכור שמילים יכולות להכאיב, להרוס ולשנות חיים של בן אדם. מילים יכולות להרוג.
מדהימה! מסר חשוב ומשמעותי!!
לא כל מי שיש לו פודקאסט יכול לפתוח את הפה ולרכל יעל פוליאקוב עשתה הרבה פרובוקציות הפעם
הקטע הוא שכמעט כולם מפספסים את הפואנטה.
היא לא ירדה על תופעת ההשמנה או על נשים שמנות. היא ירדה על תופעת המתפשטות ובמיוחד על אלה שמשתמשות בעובדה שהן שמנות כדי למשוך תשומת לב חיובית דרך זה שבזכות העאלק אהבה עצמית שלהן הן לא מסתירות את השומן שלהן ומתפשטות במרחב הציבורי החדש – הרשתות החברתיות.
רוצות לדחוף לי ת'שומן שלכם בעירום לפרצוף? בבקשה – קחו: אתן פרות!
מרגשת, ויותר מזה, את צודקת. שאנשים יתחילו להתעסק בהם ולא באחרים. אנחנו בעולם שכל אחד חייב לייצר תוכן בלי הפסקה ואז כבר לא נשאר מה להגיד ואז אומרים דברים שלא צריך להגיד. אולי נחליט שכבר צריך הפסקה מכל הדברים האלה.
כל הכבוד לכם פה על זה שאתם מביאים רק דברים טובים ואם לא צריך להגיד דברים אז לא עושים מהם סיפור אז לא אומרים אותם וזה אתם עושים. תמשיכו