הסיפור שלי מתחיל ביום א' באלול ה'תשס"ה, 2005. אולי הוא מתחיל עוד קודם – עם החיפושים אחר ישיבת הסדר שבה אלמד גמרא, תנ"ך, וגם קצת אמונה ומוסר.
אחרי מסע קצר הגעתי ללמוד בישיבת "בית אורות". ישיבה על הר הזיתים עם אנשים טובים ואווירה מעולה.
מאוד השתדלתי בישיבה
לבית אורות הגעתי מכל מיני סיבות, וכולן לא היו טובות עבורי. אבל הגעתי. בלילה הראשון בישיבה שכבתי במיטה, וכבר אז ידעתי שזה לא המקום שלי. הנפש שלי לא הייתה במקום שהתאים לה.
ובכל זאת, היו לי חברים, למדתי ונתתי את כל מה שיכולתי לתת עבור לימוד תורה. השתדלתי. מאוד השתדלתי. יעידו חבריי, ואולי גם מוריי ורבותיי.
השירות והשיחה עם זיני
שנה וחצי אחרי שהגענו לישיבה, התגייסנו החברים ואני לגדוד 51 של חטיבת גולני. וגם שם השתדלתי. וגם שם ידעתי, ידעתי שזה לא המקום שלי. עשיתי 16 חודשים שהתחילו בטירונות, עברו באימון מתקדם, פלוגת מסלול בגבולות עזה ומצרים, ועוד ועוד. השתחררנו ביום י"ז בתמוז ה'תשס"ח, 2008.
מפקד הגדוד שלנו היה דוד זיני. בהמשך הוא גם היה מפקד החטיבה שלנו באלכסנדרוני, ובקרוב – ראש השב"כ. אני זוכר שהיה זה יום חם. המג"ד זיני אסף אותנו, מחלקת בייניש מכמה ישיבות, ושוחח איתנו מתחת לעץ גדול. אני לא זוכר את כל מה שאמר, אבל המהות נחרטה אצלי בלב ובנפש.
ומה המהות, אתם שואלים? "כשתמצאו מתחת לכרית שלכם בישיבה ספר פסיכומטרי – תדעו שאתם לא עושים את הדבר הנכון", אמר.
חותם ויתור
כמה פעמים קורה לנו שאנחנו נמצאים במקום מסוים, אבל יודעים, באמת יודעים, שזה לא המקום שלנו? זה יכול להיות במקום העבודה, אולי ביחס לחברים, או בכלל בדרך שבה אנחנו מתנהלים בבית. כל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה.
ואני מצאתי ספר פסיכומטרי (כמשל – מעולם לא עשיתי פסיכומטרי) מתחת לכרית שלי. כעבור ארבעה חודשים מהחזרה לישיבה, ידעתי שאני לא נמצא במקום שלי.
לא הצלחתי ללמוד כפי שציפיתי מעצמי, ולא רציתי ללמוד תוך ידיעה שהנפש שלי לא נמצאת במקום שנכון לה.
בסוף אותם ארבעה חודשים עשיתי את דרכי אל משרדי איגוד ישיבות ההסדר. "חתמתי ויתור". חתמתי ויתור על הישיבה – לא על התורה, חלילה.
אם לא ישיבה – אז צבא
חזרתי לצבא. בשעת לילה מאוחרת עליתי לאוטובוס של הפלוגה שאותה עזבתי. זה לא שרציתי לחזור לצבא, ממש לא. שבתי לצה"ל כי רציתי לעשות את מה שצריך.
אם לא לימוד בישיבה – אז ודאי שצבא.
השבועיים הראשונים לחזרה למדים הירוקים היו הקשים ביותר בחיי הבוגרים. שבועיים שבסופם הגיעה תקופה טובה. תקופה שבה ידעתי שהנפש שלי נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות – עבור עצמי, ולא פחות חשוב – עבור עם ישראל.
ואווו!!!! מדהים כוחם של מילים ואיך הן יכולות להשפיע. כל הכבוד על האומץ. שמחה שזכית למצוא את המקום שלך.
וואאווו!
הסיפור שלך הוא בעצם סיפור של הרבה אנשים שלא רוצים או אינם מודעים לכך.
חזק ואמץ, ותמשיך להיות קול עבור רבים שאין להם את האפשרות הזו.