הזיכרון שנשאר מאחור: הסיפורים שחבל שלא יכנסו לספר ההיסטוריה של ה-7 באוקטובר

השבוע עלתה לאוויר הסדרה "אור ראשון", שמנסה לספר על ה־7 באוקטובר דרך עיניהם של הגיבורים שלחמו באותו יום. היא מצולמת היטב, מרגשת, קשה לצפייה – ובעיקר, היא סימן ברור לכך שהזיכרון הלאומי של אותו יום כבר התחיל להתעצב. בעוד הפצע עוד מדמם, התרבות כבר מתרגמת אותו לנרטיב. אבל כמו בכל פעם שההיסטוריה הופכת לסיפור, גם הפעם עולה השאלה: מה יישאר על רצפת חדר העריכה.

גבורה ושכחה

הזיכרון הלאומי נוטה להתארגן סביב הגבורה. הוא מבקש דמויות חזקות, עלילות של עמידה איתנה, סיפורים שאפשר להתגאות בהם. זה טבעי, הגבורה מאפשרת לחברה להתמודד עם הכאב דרך משמעות, להפוך את האימה לסיפור על כוח. אבל בתוך אותו תהליך מתרחשת גם שכחה שקטה.

בכל פעם שאנחנו מדברים על ה־7 באוקטובר ועל מלחמת חרבות ברזל נדמה שהמבט מופנה אוטומטית אל החזית: אל מי שנלחם, הציל, נפל. אבל רוב מי שחיו את היום ההוא לא היו שם. הם היו במקלטים, ליד טלפון שלא הפסיק לצלצל, או מול מסך שחיפש פנים מוכרות. היו גם את אלה שלא הצליחו למצוא את הכוח להילחם, שפחדו, שנשארו מאחור, שניסו פשוט לשרוד. זו האנושיות שהזיכרון מתקשה להכיל, היומיומית, ה"לא הירואית", זו שאינה נכתבת על אנדרטאות.

שידור חוזר

הדפוס הזה איננו חדש. החוקרת עדנה לומסקי־פדר הראתה במאמרה "סיפורי חיים של חיילים משוחררים: יחסי הגומלין בין זיכרון אישי לזיכרון חברתי של מלחמה", שכך בדיוק נבנה הזיכרון אחרי מלחמת יום הכיפורים. חיילים שחזרו מהחזית הרגישו שלסיפור האישי שלהם – לפחד, לבלבול, לכאב – אין מקום בשיח הציבורי. הם למדו לשתוק, או לדבר בשפה שלא שייכת להם. החברה ביקשה מהם גבורה, לא אמת. הזיכרון הלאומי חיפש יציבות, לא סדקים.

מה שקרה אז מתרחש גם בימים אלו. מאות אלפי אזרחים נושאים חוויה של יום אחד ששינה הכול, אבל שפת הזיכרון שנבנית סביבם שוב מדברת על גבורה, על מחדל, על “רוח ישראלית”, על תקומה. גם הפעם, מי שלא עומד בהגדרה של "גיבור" – נאלם.

בראיון שפרסמתי היום (ו') כאן באתר, נשמע קול כזה בדיוק: בחורה שסיפרה שרגע לפני שיצאה למילואים ב־7 באוקטובר, בן זוגה הציע לה נישואים. במשך שבועות הם הסתירו את האירוסין מהמשפחה. "לא היה מתאים לשמוח", הם אמרו, "זה לא הרגיש מתאים". סיפור קטן, כמעט שולי, אבל בתוכו מסתתרת אמת גדולה על רגעים שנשכחו באותו יום – על החיים שנעצרו, על אהבה שנדחקה מפני הציפיות, על האנושיות הפשוטה שהמלחמה כמעט העלימה.

בסך הכל אנחנו בני אדם

יש מקום לסיפורי הגבורה. הם נחוצים, הם עוזרים לנו להבין איך עמדנו מול הבלתי אפשרי. אבל כשמסדרים את ההיסטוריה ומחליטים איך לספר את מה שקרה, חלק מהמציאות תמיד נשאר בחוץ. אולי ככה זה צריך להיות, אני לא בטוחה. אני רק יודעת שיש פער בין איך שחיינו את הדברים לבין איך שנזכור אותם. ובתוך הפער הזה נמצאים כל הסיפורים הקטנים שהופכים אותנו לבני אדם.

הזיכרון של ה-7 באוקטובר נכתב עכשיו, מול העיניים שלנו. הוא נרקם ממילים, מסדרות, מספרים, מהשיחות שסביב שולחן האוכל. הוא יספר על גבורה, על תקומה, על רוח שניצחה את הפחד, אבל אם נדע להקשיב לו באמת, אולי גם נשמע בו את הקולות הקטנים יותר. את מי שפשוט היו שם.

צ’רצ’יל אמר פעם: "ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה", אולי אם יותר גיבורים עם נשק ובלעדיו, בחזית ובעורף, יספרו את הסיפור שלהם, ההיסטוריה תהיה שלמה יותר.