כבר 21 חודשים שישראל מצויה במלחמה. רבים רוצים לסיים אותה – בניצחון והכרעה ברורים על אויבנו. אולם לפני שניגע בדרך הנכונה לנצח את המלחמה, ראוי להתעכב במה שהוביל אותנו עד הלום – טבח ה-7 באוקטובר וההתנהלות במלחמה מאז.
בעיניי, אחת מגמות מסוכנות שהובילו תהליך ארוך שבסופו של דבר התפוצץ בשמחת תורה לפני קרוב לשנתיים, היא פרוגרסיביות קיצונית השואפת להחליש את היסוד הלאומי של המדינה. ממנה נולד ההרצון לשקט, מתוך תפיסה שאין מלחמות אידאולוגיות אלא יש רצון גלובלי לשוויון ושלום.
וכשהתפיסה הזאת נתקלה במעשי טרור, טענו המחזיקים בה כי לא מדובר בתנועה עמוקה, אלא רק "בקיצונים משני הצדדים". הפתרונות שהוצעו היו ברוח מערבית כמו מזוודות של כסף שלשיטתם היו אמורות לעשות את העבודה.
גם את "הטפטופים" שקיבלנו במשך השנים בדמות רקטות וסבבי לחימה, הם ביקשו להכיל מתוך מחשבה שהצד השני לא באמת מאיים עלינו ולא באמת רוצה להשמיד אותנו. לא האמנו שלאויב, שלא תמיד תפסנו כאויב, יש שאיפות לאומיות שמתנגשות עם עצם חיינו כאן בארץ.
הטעות – אין צורך בצבא גדול
ומתוך זה צמחה המחשבה שאין לנו באמת צורך בצבא גדול עם יכולות תמרון עוצמתיות, כי אין כבר מלחמות כמו פעם, וצבא קטן וחכם, שפועל בעיקר מרחוק או בפשיטות נקודתיות, יספיק לכל אתגר. הדוגמאות עוד רבות אך אני חושב שהעניין הובהר.
אל מול החולשה התפיסתית והבלבול הלאומי, התפרצה עלינו בפראות אידאולוגיה אסלאמית קיצונית, ששואפת להרוג את כולנו – בעתניאל, בבארי ובבת ים. זו אידאולוגיה שמקדשת את המלחמה ומוכנה להביא להרס ומוות למען האדמה והשאיפות שלה, כאן בארץ.
אידאולוגיה כזאת מזהה את חולשת הפרוגרסיביות, ויודעת לתקוף אותה במקומות הכואבים. וכשזה הגיע על בסיס המחלוקות הפנימיות, חוסר האמון והעין הצרה שהייתה לנו זה בזה סביב הרפורמה המשפטית, הדרך להפלת החומות הבצורות של ההגנה המדומיינת הייתה מאוד קצרה.
"אנחנו אומה גיבורה ופצועה"
היום אנחנו אומה גיבורה ופצועה, שלא מצליחה להכריע את המערכה בעזה ואת האויב הקטן ביותר שלנו במזרח התיכון גם אחרי קרוב לשנתיים. יש מי שכל מטרתם היא לפדות את אחינו ואחיותינו החטופים בידי חמאס. ומה לגבי הכרעת האויב עד תום? זה עדיין מחוץ לתחום.
פתרון אחד – זהות ציונית
לכל הבעיות שציינתי יש לדעתי פתרון אחד. יש רק דרך אחת ועמוקה להכריע את המערכה ואת האויב העזתי המר והיא טמונה בחזרתנו לזהות הציונית שלנו כאן בארץ. אין דרך אחרת. גם אם נגיע לפתרון מדיני כזה או אחר, או נשפר ונשדרג את מרכיבי הביטחון וההגנה ונתמגן יותר – הבעיה לא תיפתר.
אם לא נחזור לשיח, ערכים וחיים של זהות, ציונות, לאומיות, אמונה בוודאות על חיינו בארץ ועל צדקת דרכנו, אם לא נחזור לבהירות המחשבה והתפיסה של הציונית והערכית של מדינת ישראל, לא נצא מסבבי הלחימה הבלתי נגמרים האלה. כי פעם זה יהיה מעזה, פעם ביהודה ושומרון, פעם סוריה ופעם איראן. רק חיזוק זהותנו היהודית והלאומית יובילו אותנו למעשים הנכונים שיפתרו את הבעיה מהשורש
והאחריות על חיזוק הזהות הלאומית שלנו היא על כולנו. על כל איש ואישה בביתם, על מערכות החינוך, על קציני הצבא, על ההורים לחיילים, ועל נשות המילואימניקים. זו אמנם דרך ארוכה, אך שתביא את התוצאות בצורה הקצרה ביותר.
או כפי שאמר הרצל: "האידיאל שלנו הוא חזון האמת הנצחית הגדולה. הוא אידיאל שהולך תמיד קדימה. הוא אידיאל שאין לו סוף. שלעולם הוא גדל והולך. כך שבכל פסיעה ופסיעה שאנו פוסעים לפנים, אופקנו הולך לפנינו".
אלעד סלע הוא רס"ן במיל', סמג"ד ומנהל אזור בחטיבה להתיישבות
לחזק את הזהות הלאומית? מאיפה הבדיחה הגרועה הזאת?! כאילו שעם ישראל קיים רק מאז קום המדינה.
הציונות היא תנועה חילונית שחרטה על דגלה את ביטול היהדות, להפריד בין הדת והמדינה, ולכן היא רק תחנת ביניים. היא רק ההכנה.
הדבר היחיד שעם ישראל צריך לחזק ובצורה משמעותית זה את הזהות היהודית שלו. את החיבור שלו לשורשיו מלפני 4000 שנה. את החיבור שלו לבורא עולם. וזה בכל מוסדות החינוך הממלכתיים, כי שאר זרמי מוסדות החינוך הדתיים והחרדיים מבוססים בדיוק על זה.