מדוע המנהיג העליון של איראן האייתולה עלי ח'אמנאי פוחד יותר מהעם האיראני מאשר מנתניהו וטראמפ? התשובה נמצאת ברגע אחד מביך שהתרחש ביוני 2020 בטהראן.
האולם היה מלא בדגלי "מוות לאמריקה" ותמונות שמעודדות את המהפכה האיסלאמית. ח'אמנאי נכנס בתנועה איטית, המצלמות הבהבו, והוא התיישב מוקף בעוזריו על יד השולחן. על גביו היה מונח מסמך, "חוק הפעולה האסטרטגית", התוכנית האיראנית להעשרת אורניום כנקמה בסנקציות. הרגע ההיסטורי הגיע. הקריין הרשמי בטלוויזיה הממלכתית קרא בטון נבואי: "עם חתימה זו, נאלץ את המערב לכרוע ברך".
נשאר לבד
ח'אמנאי הרים את העט בהדר והחל לחתום, אך הנייר נשאר לבן וריק. הוא לחץ חזק יותר. שום דבר. חלפו חמש שניות של דממה מביכה, ח'אמנאי הסתכל סביבו, שתק לרגע, ואז לחש: "זו מזימה". לבסוף, הגיח אחד מעוזריו עם עט חדש. החתימה הסתיימה בהצלחה. הקהל מחא כפיים בנימוס. זו הייתה תקלה טכנית פשוטה ורגע שחשף את צפונות לבו של האיש: חשדן עד פרנויה, רואה "יד נעלמה" בכל דבר.
ח'אמנאי, בן ה- 86, שולט באיראן ביד ברזל מאז 1989. כמי ששרד ניסיון התנקשות קשה ב-1981, כאשר במהלך מסיבת עיתונאים התפוצץ רשמקול ממולכד והוא נפצע קשה ואיבד כמעט לחלוטין את השימוש בידו הימנית, השליט פיתח חשדנות עזה לכל גורם פנימי או חיצוני. עבורו, אין הבדל מהותי בין אויב פוליטי, מתנגד אזרחי, סוכן CIA ומוסד או מפגין צעיר ברחובות טהראן – כולם עלולים להיות שליחי מזימה עולמית להפלת הרפובליקה האסלאמית. מנקודת מבט זו, ח'אמנאי מעולם לא ראה את עצמו רק כשליט – אלא כשומר הסף האחרון של מהפכת 1979.
בהשראת חששותיו, ח'אמנאי הקים באיראן מערכת של פיקוח פנימי מתוחכם המשלבת גופים מפקחים רבים, אשר מרגלים עבורו ואף מסגירים זה את זה: המודיעין של משמרות המהפכה עוקב אחרי הצבא, המשטרה החשאית בודקת את משרד הפנים, ובין כולם פועל משרד המודיעין האזרחי. הדבר מאפשר לו למנוע ריכוז כוח מסוכן מדי אצל איש אחד – אך גם מלבה אווירה של פחד קבוע, השתקה, ודריכות קיומית.
כל זה נשען על עיקרון ההלכה השיעי שנקרא "וליאט־פקיה" – שלטון חכם ההלכה. לפי עיקרון זה, רק פקיה (פוסק הלכה בכיר) רשאי לשלוט במדינה עד בואו של האימאם הנעלם. ח'אמנאי מגלם את הדוקטרינה הזו, אך יודע היטב שגם עיקרון דתי אינו חזק יותר מהתקוממות עממית או תסיסה כלכלית. הוא פוחד, אולי יותר מהכול, שייזכר כ"האייתוללה האחרון" – זה שבימיו קרסה המהפכה האסלאמית.
הפחד – מבפנים
ח'אמנאי אמנם מדבר על "השטן הקטן" – ישראל, ועל "השטן הגדול" – ארצות הברית, אך פחדו האמיתי נמצא בפנים. הוא זוכר היטב את הפגנות הענק של 2009 לאחר הבחירות, ואת גלי ההתקוממות ב-2019 ו-2022. אז, הוא הגיב להם בדיכוי אכזרי עם מאות הרוגים, אלפי עצורים וחסימת אינטרנט מוחלטת במדינה. כל שביתה או הפגנה מתקבלת אצלו כקריאת תיגר קיומית, ולכן הוא לא מהסס לשבור שביתות בכוח, לעצור פעילים, ולהפעיל טרור כלכלי פנימי.
אירוע שטרם זכה לתהודה משמעותית בעולם אך בהחלט מטריד את הרפובליקה האסלאמית הוא שביתת נהגי משאיות, שהחלה ב-22 במאי. הנהגים מאסו בהתייקרות ההוצאות השוטפות, הפחתת מחירי השילוח ומגבלות הדלק, והחלו לשבות. וכעת כבר מדובר על כ־155 ערים ויישובים. המחסור בדלק, עלויות התחזוקה, והפחד הכלכלי משביתה ממושכת גורמים לתסיסה שעלולה להדליק מחדש את כל המדינה. אחד מהנהגים אמר לתקשורת הזרה בציטוט מדויק: "אנחנו שובתים כבר 14 יום. נגמר לנו הכסף. איפה טראמפ שיעזור?"
זוהי קריאת מצוקה. לאו דווקא לנשיא מסוים, אלא ליכולת של המערב להתערב לא רק צבאית, אלא כלכלית וחברתית. הציפייה מהמערב היא להתערב באמצעות הזנה עקיפה של מוקדי המחאה: העברות כספים, לוגיסטיקה, ותקשורת חופשית. ח'אמנאי יודע זאת היטב, ולכן משקיע משאבים אדירים בניטור, מעצרים, וניסיון להפריד בין אוכלוסיות.
למרות הדימוי הקשוח, ח'אמנאי ניסה להימנע מעימות ישיר עם ישראל וארה"ב. הסיוט שלו הוא תקיפה אמריקאית שתערער את המשטר – ותהפוך אותו, כאייתוללה האחרון, למי שהוביל את הרפובליקה להתפוררות. הוא נחוש לא להיות זה שייזכר בהיסטוריה כמי שגרר את איראן לקריסה.
למעשה, הוא ניצב על קו תפר היסטורי. מצד אחד, הוא רוצה להיזכר כמנהיג ששמר על המהפכה, על תוכנית הגרעין, ועל "ציר ההתנגדות". מצד שני, הוא יודע שהקריסה יכולה לבוא מבפנים, מתוך סדקים כלכליים, מבני כוח עייפים, ומנועים שלא מקבלים דלק.
הצורך – שינוי המשטר
כפי שאמר פעם הפילוסוף הצרפתי, מישל דה מונטן, "הטוב ביותר שבמלכים הוא זה שיודע מתי לוותר על הכתר – בטרם הכתר ייפול מראשו". אבל ח'אמנאי אינו מהסוג שמוותר. ולכן, אם ישראל, ארה"ב והמערב רוצים למנוע התגרענות אמיתית, עליהם לכוון למטרה האמיתית – לא רק תקיפות עוצמתיות, אלא שינוי המשטר. לא בכוח תקיפה צבאית בלבד, אלא שילוב של עוצמה צבאית, חנק כלכלי, ותמיכה בתסיסה פנימית. שילוב של שלושה רכיבים שיקריסו את המשטר ויהפכו את ח'מינאי למה שהוא חושש יותר מכל – להיות האייתולה האחרון.
עודד עילם הוא ראש חטיבת הפח"ע לשעבר במוסד וחוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון
