בשנות ה־60, חיל האוויר האמריקאי החל את אחד הפרויקטים השאפתניים בתולדותיו: מטוס קרב רב־משימתי בשם F-4 פאנטום. הוא תוכנן לשרת את חיל האוויר, חיל הים והמארינס גם יחד, ולטוס בכל משימה – יירוט, הפצצה, צילום ולוחמה אלקטרונית.
הפנטגון החליט לנסות שוב
בפועל, הפאנטום הפך לסמל של פשרות מסוכנות. הוא היה מהיר אך מגושם, חזק אך עיוור. המטוס חווה כישלונות מרובים במלחמת וייטנאם בגלל היעדר תותח פנימי והסתמכות על טילים לא אמינים. המסקנה הייתה ברורה: אין מטוס שיכול לעשות הכול טוב.
ובכל זאת, כעבור ארבעים שנה, החליט הפנטגון לנסות שוב. כך נולד ה־F-35.
מיליארדי דולרים, מאות תקלות
כאמור, ה־F-35 נולד כדי לשנות את כללי המשחק: מטוס חמקן אחד שישרת את כל זרועות הצבא האמריקאי וגם את בעלות בריתו.
המטוס נועד להחליף את הF16, את הF18 ואת ה-A10 גם יחד. הוא אמור היה להיות זול, מהיר לייצור, ורב משימתי: לוחמה אווירית, תקיפת מטרות קרקע, יירוט טילים, מודיעין, תצפית, ותקשורת עם כוחות קרקעיים. אך המציאות הייתה שונה.
מאות תקלות נרשמו כבר בשלבי הפיתוח. חלקן הזויות. כך למשל, נרשמה תקלה שגרמה לקסדת הטייס להציג מידע שגוי. אחרת גרמה ל־F-35 להתרסק אם יפנה בזווית חדה מדי. אם ירה בתותח? קרע כבלים במטוס. במשך יותר מעשור הפיתוח התעכב, העלויות תפחו, ומבקרי מערכת הביטחון בארה״ב כינו את התוכנית "פרויקט הנשק היקר ביותר בהיסטוריה".
הF35 של לוקהיד מרטין, צפו:
לבסוף – הלקח נלמד
בשנים האחרונות, התמונה התהפכה. לוקהיד מרטין והפנטגון השקיעו משאבים בשדרוג תוכנת המטוס, בפיתוח יכולות אחזקה אוטומטיות מבוססות בינה מלאכותית, ובהכשרה מדויקת של טייסים.
פותחו שלושה דגמים מרכזיים שלו: ה-A, דגם יבשתי. ה-B, שנועד להמריא אנכית. וה-C שממריא מנושאות מטוסים. כולן חולקות מערכות מרכזיות אך מותאמות לצרכים שונים. זהו בדיוק הלקח מהפאנטום – שנשכח.
וכיום – המטוס הצלחה מבצעית
למרות הכול, ה־F-35 הפך לאחד המטוסים המבצעיים הנפוצים בעולם. יותר מ־900 יחידות כבר נמסרו לארה״ב ולמדינות כמו ישראל, יפן, נורווגיה ובריטניה.
המטוס זכה לפעילות מבצעית ראשונה בעולם בסוריה, עיראק ועזה – שם הופעל על ידי ישראל – ועל זה נדבר בפעם אחרת. יכולת החמקנות שלו, הקישוריות בין מערכות הקרב והחיישנים המתקדמים שלו הפכו אותו לחלק קריטי מהאופן שבו מדינות נלחמות במאה ה־21.
