המונולוג החשוף של אודי כגן, על הפוסט טראומה והלם הקרב שלו, ממשיך להציף את הרשתות החברתיות. חבר הכנסת חילי טרופר, שיתף אמש (ד') את הדברים שכתב אסף פלג, איתו שירת יחד בצוות בדובדבן. "כבר אז הוא היה אחד הלוחמים הפרועים והאמיצים בצוות. קיבוצניק שהפך לחרדי, והלב תמיד נותר במקום הנכון", החמיא טרופר לחברו. השבוע בעקבות 22 הדקות של כגן, כתב פלג את הדברים הבאים בקבוצת הוואטסאפ של הצוות.
"יכולתי לדקלם איתו ביחד"
"סיימתי עכשיו לשמוע את המונולוג של אודי כגן", פתח וכתב פלג בקבוצה המשותפת. "יכולתי לדקלם איתו ביחד מילים ממש מתוך החיים שלי. סיפור ומסע כמעט מקביל. האינתיפאדה השנייה, חומת מגן, ג׳נין".
בדומה לכגן, גם פלג בחר לצאת לטיול שהיווה בריחה. "כשהשתחררתי ברחתי להודו ולכל מה שהיא מציעה. לכל מה שאפשר הרחק הרחק מהמלחמה שלא עזבה לרגע את הלב שלי ואת המוח. ומאז רצף של שנים של סיוטים בלילות בלי לישון, מצבי רוח משתנים במהירות, קושי לנהל מערכות יחסים, אגרסיביות מתפרצת בלתי נשלטת. ורצון אובססיבי למות. כל הזמן רצון למות. כמעט לא רצוני".
"גיליתי את ההלם קרב בגובה 4,000 מטר"
הלוחם שחזר בתשובה המשיך וכתב כי עם השנים למד לחיות עם זה בשלום ואף החל לדבר על כך. הוא המשיך וסיפר: "גיליתי את ההלם קרב בטרק בנפאל בגובה 4,000 מטר אחרי שנלחמתי עם מחבל דמיוני בתוך החדר בגסטהאוס, כשבחוץ שלג וקור מקפיא. זה קרה חודש אחרי שכמעט הרגתי הודי מסכן על החוף בלילה. הוא נגע לי ברגל כשישנתי על החוף, שלפתי עליו את החרב שקניתי וקשרתי על הגיטרה שקשורה לאופנוע. הרי חייבים נשק…".
"לפני השינה עשיתי 'יבשים' לראות שאני שולף מהר אם יגיע מחבל. והוא הגיע בדמות הודי שיכור ותמים. המזל הגדול של שנינו שהחרב היתה קשורה לגיטרה, ובמקום לשחוט את ההודי – התעוררתי מהמשקל של הגיטרה ביד שלי".
"להחזיק את החיים מחדש"
באותו לילה הבין אסף שיש בעיה. ואז, בהרים, חודש וחצי לאחר מכן, הפנים שהוא חייב לעשות משהו בקשר לזה. "משם התחיל מסע שבו הבנתי שאני נלחם על החיים שלי", סיפר. "משם הגיעה הצלילה לאזורים של שחרור מוחלט – כדי לחזור עשר שנים מאוחר יותר ולהחזיק את החיים מחדש".
"זה סיפור באמת ארוך של 25 שנה כבר. הכל נראה בדיוק בדיוק כאילו קרה היום, זה אחד התסמינים הידועים: שאין מימד זמן. שחזור של היתקלות עם מחבל בבית בחברון בלופ, למה לא יריתי עוד מחסנית. למה לא זרקתי את הרימון לעבר הזיג. למה לא ניתנה פקודת הסתערות. אין סוף מבצעים ומצבי לחימה שחרטו את המוח במצב קרב. פאקינג 25 שנה וזה לא משתנה".
אסף למד לחיות עם המציאות הזו. "האמונה, האשה והילדים. המחויבות לאהוב אותה ואת הילדים החזיקו את הנפש עד שנרגעה".
"גם אצלי הכל התעורר בחמת זעם"
אבל אז, כמו אצל כגן, ה-7 באוקטובר הציף שוב. "גם אצלי הכל התעורר בחמת זעם ואיים להרוס את הבית שלי ואותי. כמו שאודי כגן מתאר, רק מאוד מאוד אגרסיבי וצבאי. עם אשמה קשה מאוד למה לא הבנתי ולא ידעתי ולא ראיתי ולא יצאתי להלחם ולמות שם (חרדי בלי פלאפון בשבת ובלי טלוויזיה)".
בסיום דבריו, הזכיר גם נער שהכיר ונרצח: "איבדתי שם בשער של בארי נער שעבדתי איתו שבע שנים בפנימיה לנוער בסיכון ואהבתי יותר מכל, בניהו ביטון הי"ד".
"אני יכול להמשיך שעות וימים, אבל בינתיים תודה שיש לי אתכם בחיים אחים לנשק, ללב ולהיסטוריה משותפת. זה אולי נראה רחוק אבל זה הכי קרוב שיש", הודה לחבריו.
