"אני רוצה להקדיש את הדקות הקרובות של ההופעה לספר לכם על זה שאני הלום קרב", כך, בהתרגשות רבה, פתח הקומיקאי אודי כגן את 22 הדקות שלו על הלם הקרב שממנו הוא סובל. "להרים את הערב טיפה", הוא הסביר באמצע ההופעה בציניות האופיינית רק לו. הקטע המדובר עלה אתמול (ב') לרשתות החברתיות וזכה לצפיות רבות ואינספור תגובות.
"אני לא טמבל", המשיך כגן בהקדמה הצינית שלו לקטע הלא רגיל. "אני יודע למה רוב הסטנדאפיסטים לא פותחים עם זה את ההופעה שלהם. כי הם רוצים להתפרנס. אני חושב שהסיבה שהלם קרב זה נושא שכל כך חשוב לנו לדבר עליו היא בגלל שהלם קרב זו מחלה שקופה. הלם קרב אי אפשר לראות, אבל אפשר להרגיש".
"ברחתי לדרום אמריקה עם אורן הסטלן"
בנקודה החשופה הזו עבר כגן ותיאר מתי בדיוק החל אצלו ההלם קרב: "אחרי חומת מגן. ברחתי לדרום אמריקה עם החבר הכי טוב שלי מהצוות, אורן הסטלן".
לא אמשיך ואתאר בפניכם את 22 הדקות שבהן סיפר כגן את סיפורו האישי מאוד, כי אתם חייבים לצפות בו בעצמכם: "מחלת הסלמונלה", הד"ר בעל השן האחת שקיבל אותו בפרו והעצות "מפותחן בירה". החזרה לארץ וההתקפים שלא עברו: "לא סיפרתי לאף אחד מה אני עובר, גם לא לאורן הסטלן". העמדת הפנים, הבושה, הפגישה עם החבר למבצע ברמאללה, האלכוהול, הסמים וניסיונות האובדנות. "זה לקח הרבה מאוד זמן, אבל בסוף עשיתי את הדבר הכי קשה שעשיתי – ביקשתי עזרה, והעזרה הגיעה מהר".
הוא השתקם, הכיר את רעייתו והם הביאו ילדים לעולם. "אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר", ואיתו קשיים חדשים והזיכרון מהעצה שקיבל מהד"ר בעל השן האחת בפרו.
"האור – זה אנחנו"
על המסך הופיעו במהלך אותן הדקות תמונות של אודי מכל מיני אירועים בחייו, ואת הסיפור ליווה בעזרת הפסנתר שלו. "אני בטוח שאתם שואלים את עצמכם למה אני מדבר על דבר כזה במופע סטנדאפ, ומסכן ככה את העובר-ושב שלי בפרהסיה", שאל את הקהל לסיום. "כי זה חשוב לי. כל כך חשוב לי. כי הדבר הזה, חבר'ה, הוא לא רק שלי. לא יהיה בית בלי הדבר הזה".
"אני לא רוצה להלחיץ, הפוך. אני רוצה להגיד משהו טוב. הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה. כשלא מדברים עליו – הוא מתרבה. הוא מתרבה בבושה עוד ועוד, אבל מת מהר מאוד באור. והאור – זה אנחנו. אני מקווה שאתם מבינים על מה אני מדבר, וגם אם לא – הכסף כבר נסלק", סיים כגן בבדיחה את 22 הדקות שנגעו בלב הקהל וטלטלו את הרשת.
