לפני 23 שנה, כשהייתי בת עשר, אחי קובי וחברו יוסף אישרן נרצחו על ידי מחבלים פלסטינים שסקלו אותם באבנים והם בני 14 בלבד. אני זוכרת בבהירות את הרגע שאבי בא לבשר לי את הבשורה המרה. "אבא, לא צוחקים על דברים כאלה", אמרתי לו. לקח לי זמן להבין את המשמעות, ושנים להפנים שהמוות הוא סופי ונצחי.
המשפט הראשון שאבי אמר לאחר שבישרו לו שמצאו את הבנים היה "אני לא אתן למחבלים להרוס את המשפחה שלי, אני לא אתן להם לנצח". זאת הייתה הגישה שהנחתה את משפחתנו מהיום הראשון. מותר לבכות, מותר לכעוס ולכאוב ובאותה נשימה, אנחנו לא נישבר, אלא נחיה את החיים ונדע גם ימים של שמחה וטוב.
לא ניתן להתעלם מרוחות השינוי החיוביות בעם שעדיין באות לידי ביטוי גדול
מאז פרוץ המלחמה בעלי שירת ימים רבים במילואים ואני נאלצתי לציין שבתות וחגים לבד עם הילדים כאשר מלווה אותי תחושת חוסר ודאות וערעור היציבות שהכרנו. גם השנה, אימהות רבות נדרשות לנהל את משפחתן לבדן, חלקן בגלל שירות המילואים של בן הזוג וחלקן מכיוון שיקיריהן נרצחו או נפלו בקרב. הלב נשבר למשמע כל משפחה חדשה שהצטרפה למעגל השכול, ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מרוחות השינוי בעם שעדיין באות לידי ביטוי גדול בהמוני האנשים שממשיכים לתרום ולעשות חסדים גדולים עם הזולת.
ביחס לטראומה מהשבעה באוקטובר בשמחת תורה תשפ"ד, מצבנו השתנה – כיום אנו חשים יותר יציבות וביטחון.
אמנם הדרך עוד ארוכה ועוברת בהשבת כלל החטופים, איחוי הקרע בעם וחזרת חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, לביתם. אך חשוב לדעת כי לעם ישראל חיילים רבים ולאו דווקא בהיבט הצבאי.
המלחמה הנוכחית היא התגלמות המאבק בין אור לחושך – העם היהודי אל מול הרשע הטהור שמנסה לכלות אותו. מול החשכה המוחלטת, התאחדנו להאיר את האפלה. מאז שמחת תורה, כמו רקפות בין הסלעים צצו התארגנויות אזרחיות מכל עבר ואני זכיתי להיות חלק מהאור הזה, הן כנותנת והן כמקבלת.
בעקבות הרצח של אחי, הוריי – סט ושרי מנדל – הקימו את קרן קובי מנדל אותה אני מנהלת כיום. העמותה מעניקה תמיכה למשפחות שכולות דרך מחנות קיץ, פעילויות בחגים, קבוצות תמיכה ומפגשים טיפוליים. ההורים שלי השתמשו בכאב העמוק שחוו והשתמשו בו לעשייה משמעותית ולהפצת אור שמאיר לאחרים.
בשנה האחרונה, בעוד הגברים גויסו למילואים, גם אנחנו התגייסנו לתמוך במשפחות השכולות החדשות שהצטרפו למעגל הכאב. זכינו להיות חלק מהאור שנאבק בחושך במטרה להקל, ולו במעט, את הכאב שהמשפחות השכולות מרגישות יום יום.
משפחות שכולות – כוח עצום
המפגש עם המשפחות השכולות הוא חוויה עוצמתית ומטלטלת. גופי זוכר את הכאב שהם חווים עכשיו וההזדהות עימם עמוקה ומוחשית. בכל פעם שאני פוגשת משפחה חדשה הלב שלי נקרע מחדש. יחד עם זאת, אני רואה את הכוח העצום שיש בהן. משפחות שכולות אינן "מסכנות" – זו תפיסה שגויה. אלו אנשים שקמים מדי בוקר, אוחזים בכאב העמוק ביותר ביד אחת ובתקווה ביד השנייה ומלמדים אותנו על העוצמה האדירה הטמונה בעם היהודי, על האור והכוח שבתוכנו. הם לא בחרו בשליחות הזו, אך הם נושאים אותה בגבורה ומשתדלים לבחור בחיים בכל יום מחדש.
המרחק בין כולנו לבינם דק כחוט השערה. איננו יודעים מדוע נגזר על אחד ללכת ועל אחר להישאר. לא מזמן חגגנו את חנוכה – חג האורות. מול הנרות הדולקים ראינו בבירור את הכאב העצום ולצד זה, למרות החושך שמקיף אותנו, גם את האור שהולך וגובר. אל לנו לשכוח את מי שכבר אינם, אך עלינו להמשיך להאמין שבסופו של דבר הטוב מנצח את הרע ושהתקווה היא נצחית.
הכותבת היא מנכ"לית קרן קובי מנדל
