"הכי קרוב שהגעתי הביתה בשנה האחרונה, היה בכלל בלבנון – אבל בשביל זה אנחנו כאן", מספר סרן יהונתן המשמש כמפל"ג (מפקד פלגת) לוחמים בסיירת חרוב. "להיות מעבר לגבול ולראות את היישוב שלי, זה להבין עד כמה זה קרוב – מרחק ריצה. אבל זה הפך את הכול לעוד יותר משמעותי מבחינתי", מספר הקצין בריאיון לאתר צה"ל.
כמעט בכל בית נמצא אמל"ח
במסגרת תפקידם המבצעי קפצו יהונתן וחייליו באופן תדיר בין חזיתות המלחמה השונות – לעיתים תוך ימים ספורים או פחות מכך – מלבנון, לאיו"ש, לרצועת עזה, וחוזר חלילה. הדבר מבוצע תוך גבורה עילאית ותעצומות נפש, כאשר יהונתן עצמו – בן קיבוץ מתת שבצפון – מוגדר כמפונה עם משפחתו, ולמעשה נלחם על הבית.
בלבנון עסקה סיירת חרוב בטיהור בתים בכפרים הסמוכים לגבול, אשר מהם נשקף איום ירי נ"ט לעבר יישובי הצפון. ע"פ תיאורי הלוחמים, כמעט בכל בית ובית נמצא אמל"ח קטלני שנועד לשימוש נגד אזרחי ישראל. כמה שעות לאחר שיצאו מלבנון, כבר הופעלו לוחמי הסיירת במבצע שביצע צה"ל בג'נין, שם בוצעה לחימה מטווח קרוב במחבלים מן הפלגים השונים, המעורים באוכלוסייה – בניגוד למרבית מחבלי חיזבאללה, שברחו משדה הקרב.
"היה מרגש לשמוע אותם ולהבין שהם בסדר"
עם כל הריגוש המבצעי והאקשן, סרן יהונתן מעיד כי הרגע המרגש והמשמעותי ביותר במלחמה קשור בכלל ליום בו פרצה, ה-7 באוקטובר, באותו היום נלחמו יהונתן וחייליו בקיבוץ בארי נגד מחבלי חמאס, כאשר אחד מן הבתים שימש עבורם כחמ"ל מבצעי. "בשבת השחורה קפצנו לבארי. נשארנו שם עד יום שלישי ושהינו באחד הבתים", הוא משתף, "לא ידענו מה עלה בגורל אותה משפחה, ו-8 חודשים לאחר מכן הם התקשרו אלי".
"הם סיפרו לי שהם חזרו הביתה לקחת כמה דברים, וראו את הפתק שהשארנו להם. היה מרגש לשמוע אותם ולהבין שהם בסדר. הם בכו, ושאלו אותי באיזה קטע לא אכלנו להם שום דבר מהמקרר", הוא מוסיף בחיוך, "זה רגע שנשאר איתי עד היום, זה נותן לי כוח להמשיך וכנראה ילווה אותי עוד הרבה זמן".
